תגיות: אותיות השימוש

מערכי לב: שמתי לב בליל שבת שבברכת מעין שבע אמרנו "לְפָנָיו נַעֲבֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד", ולא "וּפַחַד", אע"פ שו' השימוש כאן לפני אותיות בומ"פ! למה היא מנוקדת בקמץ, ולא בשורק, כפי שאמרת?

מענה לשון: חכה רגע. נפעיל את המחשב ונחפש איך מנוקד "ופחד" בתנ"ך…

מערכי לב: הנה, יש בדומה לברכת מעין שבע כבר בשירת הים: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות טו, טז).

מענה לשון: ומצד שני, בסוף פרשת ויצא (לא, מב) אומר יעקב ללבן: "לוּלֵ֡י אֱ-לֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱ-לֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙"…

ויש גם ו' ההיפוך בשורק: "אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ" (ישעיה ס, ה).

מערכי לב: אז מה קורה פה? האם יש לך הסבר?

מענה לשון: הניקוד המקורי של ו' השימוש (וכן של אותיות שימוש נוספות, כמו ל') היה כנראה קָמץ, ולא שְווא.

ניקוד זה שרד לפעמים, כמו בפסוק זה: "עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה" (שמות לב, כז)

מערכי לב: אז למה הניקוד הרגיל הוא שווא?

מענה לשון: בדרך כלל, ההטעמה במילה איננה בראש המילה אלא מרוחקת, מעט או הרבה, מאות השימוש, ולכן מתקצר הקמץ ונחטף ובא שווא במקומו: למשל, *וָאָכַל הופך ל: "וְאָכַל" (תהליך פונֶטי המכונֶה "חוק החיטוף").

אך במקרים שההטעמה בראש המילה בצמוד לאות השימוש, נשמרת התנועה, ולכן פעמים רבות מנוקדת אות השימוש בקמץ.

מערכי לב: הבנתי! אתה מתכוון שאות שימוש לפני מילה שהיא מלרע תנוקד בשווא, ולפני מילה שהיא מלעיל תנוקד בקמץ?

מענה לשון: לא! שים לב: המושגים "מלרע" ו"מלעיל" מתייחסים למיקום ההטעמה יחסית לסוף המילה: כשמטעימים את סוף המילה זה נקרא "מלרע", וכשההטעמה לפני סוף המילה היא נקראת "מלעיל".

אבל אני דברתי על מיקום ההטעמה יחסית לתחילת המילה: אנו מוצאים הרבה אותיות שימוש "קמוצות" בבואן לפני מילה המוטעמת בתחילתה: בין אם זו מילה בת הברה אחת, וממילא ההטעמה נקראת "מלרע" (כמו בשמות הפועל "לָ-צֵאת" ו"לָ-תֵת"), ובין אם זו מילה בת יותר מהברה אחת, והיא "מלעיל" הואיל וההטעמה איננה בסוף המילה (כמו בשמות הפועל "לָ-קַחַת", "לָ-לֶכֶת").

מערכי לב: עכשיו אני מתחיל להבין. תוכל לתת לי דוגמאות של אות שימוש נוספת?

מענה לשון: בשמחה! אנו מוצאים בלשון הקודש הרבה אותיות ו' השימוש "קמוצות", כמו "הָלוֹךְ וָ-שׁוֹב", "נָע וָ-נָד".

מערכי לב: המילים "נָד" ו"שׁוֹב" הן בנות הברה אחת, וברור שההטעמה בראשן, אך מה קורה במילים בנות יותר מהברה אחת?

מענה לשון: פשוט מאוד! הבט נא בפסוק "יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה" שבברכת ה' ליעקב בחלום הסולם (בראשית כח, יד; יש שמשמיטים מפסוק זה ו' של "וְצָפֹנָה" כששרים אותו…): כל המילים מוטעמות מלעיל, אבל ו' קמוצה באה רק לפני "קֵדְמָה" ו"נֶגְבָּה", אך לפני "צָפֹנָה" מנוקד שווא: "וְ". האם עכשיו אתה מבין מדוע לא מנוקד *"וָצָפֹנָה"?

מערכי לב: כן! בהוספת ה' המגמה (הסבר כאן) לסוף שם העצם "צָפוֹן" (שהיא מלרעית), הטעם נשאר באות פ', אך גם במילה "צָפֹנָה" (שהיא מלעילית) הטעם איננו בתחילת המילה, ולכן מנוקד: "וְצָפֹנָה" כי האות ו' איננה צמודה להברה המוטעמת.

מענה לשון: נכון מאוד!

מערכי לב: האם יש מן הקדמונים שמזכיר חידוש זה?

מענה לשון: בהחלט. כך כתב הרד"ק (בספר מכלול, כאן): "כשהמלה מלרע לא תבוא עליהם וי"ו קמוצה לרוב המשכת התנועות".

מערכי לב: תוכל לתת דוגמה מוחשית לכך? אני עדיין לא בטוח שהבנתי לגמרי.

מענה לשון: צודק. הנה בפרשת בראשית (ג, כב) נאמר: "וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם".

ראה כיצד מנוקדת ו' ההיפוך לפני הפעלים: כשהטעם מרוחק – שווא, כמו "וְלָקַח וְאָכַל", אך לפני הברה מוטעמת – קמץ: "וָחַי".

והנה דוגמה של ו' החיבור מאותו פרק: "וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע" – "וָרע" בקמץ כי הטעם ב"רע".

מערכי לב: אבל בדוגמה זו קשה: למה "וְעֵ֕ץ" בשווא ולא בקמץ?! הרי הטעם בראש המילה "עֵ֕ץ"!

מענה לשון: אתה צודק. אין זה כלל מוחלט, אבל אנו רואים שיש בלשון המקרא נטייה להעדיף לנקד את הו' בקמץ כשהיא באה לפני הברה המוטעמת בסוף עניין (כמו כאן: "וָרָֽע"). במקרה זה, על אף שהטעם הוא טעם מפסיק (זקף: "וְעֵ֕ץ"), אין די בכך, כי יש כאן צירוף מילים שיש לחברן: "וְעֵ֕ץ-הַדַּ֖עַת" או "וְעֵ֕ץ-הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע".

השווה לדברי הימים (א' כב, טו) שם אכן מנוקד "וָעֵץ": "עֹשֵׂ֣י מְלָאכָ֔ה חֹצְבִ֕ים וְחָרָשֵׁ֥י אֶ֖בֶן וָעֵ֑ץ" (בטעם אתנח).

מערכי לב: עכשיו אני מבין למה יש הבדל בניקוד ו' לפני בין "כֶּסֶף": בפרשת חיי שרה (בראשית כד, לה) קוראים בשווא, כי אין טעם מפסיק: "וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים", ואילו בפרשת תרומה (שמות כה, ג) בגלל הטעם המפסיק הוי"ו קמוצה: "וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת".

מענה לשון: אמת ויציב ונכון! וכך גם בפסוק המוּכר והמוּשר: "טוֹב־לִי תוֹרַת־פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב).

מערכי לב: טוב, שָם זה ברור מאליו! אפילו בלי להבין בטעמי המקרא המיוחדים של תהלים, זהו סוף פסוק!

מענה לשון: בדיוק! ודרך אגב, העובדה שזהו סוף פסוק גם גרמה לסגול של "כֶסֶף" להֵהפך לצורת הֶפסק: "כָסֶף" (לא כמו ששרים "מֵאַלְפֵי זָהָב *וָכֶסֶף"!).

מערכי לב: תגיד, האם גם בנושא זה כבר עסקו קדמונינו?

מענה לשון: כמובן. הא לך לשונו של הגר"א (בספרו "דִקְדּוּק וּפֵרוּשׁ עַל הַתּוֹרָה") על "תֹהוּ וָבֹהוּ": "אִם הַנְּגִינָה בָּאוֹת שֶׁאַחֲרָיו – הוּא בָּא גַּם כֵּן בְּקָמַץ, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ הַעֲמָדַת הָעִנְיָן, כְּמוֹ תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ". שים לב: הוא לא אומר "ובלבד שיהיה בה טעם מפסיק", אלא "הַעֲמָדַת הָעִנְיָן".