ביום שני האחרון, י"ט בניסן התשס"ט, התקיים בירושלים הכנס השנתי השלישי של "שוחרי לשון הקודש". משתתפי הכנס, הבאים מחלקים שונים ומגוונים בחברה הדתית והחרדית ברחבי הארץ, התאגדו יחד לכינוס זה שכותרתו "ורוממנו מכל לשון", סביב העיסוק במגוון נושאים לשוניים. בכנס השתתפו הפעם מעט יותר מהכנס אשתקד (כשישים איש ואשה). חלק מהמשתתפים הכירו זה את זה מתוך התכתבויות בדוא"ל על לשון הקודש, ולחלקם היה זה המפגש הראשון פנים אל פנים.
את הכנס כיבד בהשתתפותו נשיא האקדמיה ללשון עברית, פרופ' משה בר אשר נר"ו. הפתעה נוספת, שהיתה מרנינה ומחַזקת עבור משתתפי הכנס היתה השתתפותו של ד"ר רחמים מלמד כהן (ה' ירפאהו ויחזקהו עמו"ש!), החולה במחלת ניוון שרירים ומשותק בכל גופו (למעט עיניו), אשר הגיע לכנס במסירות נפש על כסא גלגלים, ואף תרם לכנס מהגיגיו בתחום הלשון.
לאחר תפלת מנחה מדויקת (מבחינה לשונית) שהוביל ר' דוד כוכב, הושמעו י"ג הרצאות קצרות, במגוון סוגיות לשוניות, בהנחייתו של הרב יואל קטן (ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן).
את המושב הראשון פתח מארגן הכנס, הרב יצחק פרנק (מחבר המילון האנגלי ללומדי גמרא) והציג את פירושו של מורו הרב פרופ' ע"צ מלמד למילה "מחלוקת". בכמה מקומות השתמשו חז"ל במילה זו במשמעה המקראי (=קבוצה, מפלגה, מחלקה), ולא במשמעות המאוחרת המקובלת היום (ויכוח). כך, למשל, ניתן להבין אל נכון את השבח בכך ש"מחלוקת שהיא לשם שמים" – סופה להתקיים!
אחריו הקריא בנו, ר' אוריאל פרנק, את הרצאת ד"ר רחמים מלמד כהן, שדנה בהבדל בין הבן ה"תם" בהגדה של פסח, שבירושלמי מופיע בלשון (פחות נקיה:) "טִפֵּש".
הרב אמתי בן דוד (מח"ס שיחת חולין) הדגים כיצד מילים השגורות בפי דוברי העברית הישראלית (כגון: אחוז, לפתן, ותיק, יוצא-דופן, ושוליים) מהווים מכשול כשניגשים ללימוד תורה. אמנם, אין להסיק מכאן שיש להפסיק את השימוש בדיבור היומיומי (כדעת בעל "ויואל משה"), אלא רק לדעת ולהחדיר מודעות לשונית זו לתלמידנו למען ינקטו במשנה זהירות, ולא יניחו שהם כבר מבינים את הפירוש המדויק של כל מילה בקריאת מקורותינו הקדושים.
הרב יהושע שטיינברג דן במחלוקת המפרשים מהי משמעות המלה "פסח" בלשון תורה וחז"ל, והרב יעקב לויפר דן בפירוש השורש פס"ח והקרובים לו (פסע, פשח…).
הרב מנחם גולדברגר דן בשאלת זיהוי צמחי משנת כלאים, ובפרט בזיהוי הקישואים והמלפפונים.
את המושב הראשון חתם הרב יהושע בוך בהרצאתו המסעירה בנושא "ברכת החמה ושאר המאורות". הוא הציע לפרש שאין הברייתא שבבבלי (ברכות נט/ב) יוצאת מידי פשוטה, ואין בלשון הברייתא קביעת זמן מסוים לברכה על החמה (וכפשט התוספתא), ובניגוד למשמעות דברי אביי בסוגיית התלמוד הבבלי. פירוש מחודש זה, המתיימר לקלוע לפשט הברייתא טוב יותר מאשר האמורא אביי זכה למחאות נמרצות, והובהר כי הדברים מושמעים לעיון ולא להלכה למעשה, ועד לתחילת מחזור השמש הבא נקווה שיתבררו ויתלבנו הדברים בעזרת אליהו הנביא.
בתחילת המושב השני הרצה הרב דוד כוכב על המבטא הנכון של העיצורים בלשון הקודש. באותו תחום עסק הרב יוסף שלמה מאיר (העובד עם חותנו, הרב המבורגר מבני ברק, במכון מורשת אשכנז). הוא הצביע על זיקת המבטא הגלילי המשתקף בתלמוד הירושלמי ("לישנא קלילא") למבטאים אשכנזיים מאוחרים, בנוגע לדילוג עיצורים (חב/חייב), לחוסר הקפדה על העיצורים הגרוניים (ר' לייזר) ועוד. כנגד ניסיון זה להראות על רצף מבטא זה מימי חז"ל, הוצע לראות במבטאים האשכנזיים כמושפעים מן הדיבור האירופאי, עקב הדמיון הרב בין תופעות לשוניות באידיש המקבילות למבטא האשכנזי של העברית.
ר' ליאור יעקובי דן בקשרים שבין ה"בלשן" לבין ה"בלש", וביניהם לשורש בל"ס, שבמילים כמו "אוצר בלוס" שבחז"ל, ו"בולס שקמים" שבמקרא.
מר אברהם נפח עסק בפרשת השבוע, שמיני, והצביע על תופעה מעניינת בלשון התורה: התורה לפעמים חורגת מהלשון "המדויקת" על מנת ליצור קשרים לשוניים בין דברים שונים. כגון "אכילת" האש את בני אהרן נועדה לקשור זאת ל"אכילת" האש את הקרבן, אף שהמונח המדוקדק יותר היה "שריפה" ולא "אכילה".
אחרון אחרון היה הרב אליהו לוין אשר פתח במאמר ששלח הרב מיכאל דושינסקי מפראג ע"פ פירוש האברבנאל בעניין מי קראה את שמו של משה. אח"כ דן הרב לוין בעניין שְׁוָא באותיות דומות, שאע"פ שמלמדים בביה"ס שהוא נע, אין זה פשוט כלל וכלל.
נסיים במקור מעניין בשבח הדיבור בלשון הקודש שהובא בכנס: דברי רבי יוסף חיים מבגדד, בעל הבא"ח (דרוש ט"ז בספר אות חיים, ירושלים התשנ"ח): "בא הכתוב לְלַמֵּד, כי לאו בלימוד התורה בלבד תחנך את הנער, אלא גם …בלשון הקודש, שהוא חלקם של ישראל, אשר נכתבה התורה הקדושה בה, ואשר הוא עתיד להיות עיקר הלשונות, שכל הבריות ידברו בו, כמו שארז"ל על פסוק 'אז אהפך אל עמים שפה ברורה' (צפניה ג, ט) – איך יהיה איש הישראלי חסר ממנו? שאינו יודעו לדבר בו היטב כראוי! ופה עירינו, אפילו החכמים – אינם יודעים לדבר לשון הקודש צח, וגם לא לכתוב מכתב בלשון הקודש צח, אלא מגמגמים בו, וכל שכן המון העם – וזה גנאי גדול. ועוד, צחות לשה"ק והבנתו – זה נוגע גם להלכות ודיני התורה…".
וכ"אסמכתא" לעיסוק בענייני לשון הקודש בחולו של מועד צויינה הקפדתו של האדמו"ר רבי שמואל משינובא לדבר בחוה"מ רק בלשה"ק (כמו שאדמו"רים רבים הקפידו על כך בכל שבת קודש).
נקווה שנזכה כולנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה בדקדוק ובאהבה.
