על הגַּלְעֵד בְּהַר הַגִּלְעָד נאמר בסוף פרשת ויצא: "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן: יְגַר שָׂהֲדוּתָא, וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ: גַּלְעֵד". פסוק זה טומן בחובו כמה אוצְרות לשון:
ראשית, מפסוק זה ניתן להסיק מֶה היתה שפת הדיבור של יעקב ושל לבן. לבן הארמי קרא לגל האבנים "יְגַר שָׂהֲדוּתָא". אלו שתי מילים ארמיות שתרגומן העברי: "גַּל העֵדות". השורש העברי עי"ן וא"ו דל"ת, שממנו נגזרו "עד" ו"עדות", מקביל לשורש הארמי שׂי"ן ה"א דל"ת, או בכתיב התלמודי סמ"ך ה"א דל"ת, שממנו נגזרו "סָהיד" ו"שָׂהֲדוּתָא". באיוב (טז, יט) אנו מוצאים את שתי הצורות גם יחד: "הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי, וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים". המילה הערבית "שָׁהיד", שמשמעה הבסיסי: עֵד, גזורה מהשורש המקביל שׁי"ן ה"א דל"ת.
מסוף הפסוק: "וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ: גַּלְעֵד", ניתן להוכיח שלשון הדיבור של יעקב אבינו היתה לשון התורה, עברית מקראית! מלבד פסוק זה, לא מצאנו עדות מפורשת בכתוב על לשונם של אבותינו.
אמנם, בַמדרש מובאת דעת חכמים שאברהם אבינו כונה "אברם הָעִבְרִי" משום "שהוא מעבר הנהר, שמֵשׂיח בְלָשון עברי". אבל לאיזו לשון התכוונו חכמים באומרם שאברהם שוחַח בְלָשון עברי?
הרשב"א, ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, מגדולי חכמי ספרד במאה השלוש-עשרה למניינם, הבין ש"לשון עִבְרִי" היינו "לשון הקודש", לשון התורה, כלומר, אברהם אבינו דיבר עברית כבר בעבר הנהר, בטרם הגיע לארץ ישראל. כך מבואר גם בספר הכוזרי (ב, סח): שה"עברית היתה לשונו של עֵבר, ועל שמו נקראה עברית, כי הוא שמר עליה גם בדור הפַלגה ובלבול הלשונות. ואברהם ייחד את הלשון העברית לענייני קדושה, ואילו לצורכי חול דיבר בַלשון הארמית.
בניגוד לשיטה זו, יש מבארים שדברי המדרש על אברם "הָעִבְרִי" ש"מֵשׂיח בְלָשון עברי", כוונתם ללשון בני עבר הנהר, ולא ללשון הקודש. א"כ, בלכתו אל ארץ כנען דיבר אברהם ארמית, הלשון המדוברת באור כשדים ובחרן. את הלשון העברית מסתבר שהוא למד לראשונה מיושבי כנען.
כך היא שיטת הרמב"ן, הרב משה בן נחמן, רבו של הרשב"א, הכותב בפירושו לפסוק "כי פי המדבר אליכם" (בראשית מה, יב):
"כי על דעתי, [לשון הקודש] הוא שְׂפַת כְּנַעַן, כי אברהם לא הביאוֹ מאור כשדים ומחרן, כי ארמית היא, ו'הַגַּל הַזֶּה' – עֵד, ואיננו לשון לְאיש אחד לבד, אבל הוא לשון כנען".
לדעת הרמב"ן, השפה העברית לא התייחדה מעיקרה לאבותינו ולעם ישראל, שכן בזמן האבות היתה העברית שפתם של עמי כנען. את דבריו הוא מוכיח מכך שלבן קורא לגל הזה – "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".
נשאלת השאלה: מדוע הייתה התורה צריכה להאריך ולכתוב גם את השם הארמי "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" שקרא לבן, וגם את השם העברי "גַּלְעֵד" שקרא יעקב? היה מספיק לכתוב: "ויקראו לו לבן ויעקב: גַּלְעֵד"!
לא מסתבר שהתורה האריכה רק כדי להודיענו ידיעות היסטוריות על שפת הדיבור של יעקב ושל לבן.
ובכן, מלבד הידיעות ההיסטוריות העולות מקריאת השמות לגל, ניתן ללמוד מכאן על היחס התורני לשפה הארמית. זוהי הפעם הראשונה שאנו מוצאים בתורה ציטוט ארמי. מעטים הם המקרים שהתורה מצטטת את אישי המקרא בשפת המקור הלועזית שלהם. בדרך כלל, דבריהם של לבן הארמי, פרעה ולועזים אחרים, נאמרו בפועל, במציאות ההיסטורית, במילים ארמיות, מצריות וכדומה, ותוכן דבריהם תורגם על ידי נותן התורה ונמסר לנו במילים עבריות. רוב דיבורי לבן הארמי המובאים בתורה, תורגמו מארמית לעברית. אך רק המילים "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" שאמר לבן, צוטטו בתורה כלשונן בארמית.
חז"ל ראו בכך תעודת כבוד לשפה הארמית, וכה אמר ר' יוחנן, ראש אמוראי ארץ ישראל, בשבח הארמית, המכֻנָה בפיו "לשון סורסי":
"אל יהא לשון סורסי קל בעיניך! שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקב"ה חָלַק לו כבוד: בתורה: 'ויקרא לו לבן יגר שהדותא' ".
מעלת השפה הארמית ניכרת משיבוץ כמה מילים ארמיות בתורת משה מפי הגבורה, מפסוק ארמי שלם בספר ירמְיה, ומכמה פרקים הכתובים ארמית בַספרים דניאל ועזרא. גם בתורה שבעל פה דומות הארמית והעברית לשתי אחיות ההולכות יחד שלובות זו בזו, במשנה, במדרשים, בתלמודים, ובסידורי התפילה. אף בלימוד פרשת השבוע הבטיחונו חז"ל כי כל המשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, התרגום הארמי, מאריכין לו ימיו ושנותיו.
נסיים בהסבר נוסף לפירוט השמות שנקרא הגל בארמית ובעברית, שכתב רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ: "וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" – "שלא שינה את לשונו". כלומר, יעקב מפגין בכך את דבקותו בלשון ובמסורת של בית אבא, ומעשה יעקב – סימן לבניו שירדו למצרים ואחד מהדברים שבגללם זכו להיגאל ולצאת ממצרים הוא "שלא שינו את לשונם", שהקפידו להמשיך לדבר בלשון העברית ("במדבר רבה" כ כט).
להרחבה, ראו מאמרי "באיזו שפה שׂוחח אברהם אבינו?", בקישור זה:
באיזו שפה שׂוחח אברהם אבינו?