באיזו שפה שׂוחח אברהם אבינו?

תגיות: ,

מאת: אוריאל פרנק

הקדמה

במאמר זה נברר מהי הלשון שבּה דִבֶּר אברהם אבינו ע"ה. לא נרחיב כאן בבירור סוגיות קרובות, בהן: האם שפת התורה היא השפה הראשונה בעולם מבחינה כרונולוגית, באיזו לשון נברא העולם, מה היתה לשונם של אדם וחוה, איזו לשון היתה מדוברת עד דור הפּלגה ומהי בלילת הלשונות שהתרחשה בבבל, באיזו שפה שמעו יוצאי מצרים את עשרת הדברות מפי הגבורה ובאיזו שפה כתב משה רבנו את התורה. כל אחת משאלות אלו זוקקת בירור שלם בפני עצמו.

בתורה עצמה לא מצאנו עדות מפורשת על לשונו של אברהם אבינו. אף כשמפורשים בתורה דבריו בלשון הקודש (כגון הציטוט הראשון בתורה של דבריו: "וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ"; בראשית יב, יא) – אין מניעה לפרש כי תוכן הציטוט נכתב על ידי נותן התורה בלשון הקודש למרות שהוא נאמר בלשון אחרת. ציטוטים של אישים במקרא אינם חייבים להינתן באופן מדויק מילולית[1] – הרי קיימים בתורה ציטוטים בלשה"ק שבוודאי נאמרו במקורם בלעז, כגון שיחות יוסף עם אחָיו בהיות הַמֵּלִיץ בֵּינותָם.

על הלשון בה דיבר יעקב אבינו, נכדו של אברהם אבינו, ניתן ללמוד מהכתוב בפרשת קריאת השמות לגַּלְעֵד שבְּהַר הַגִּלְעָד (סוף פרשת ויצא): "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא[2], וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא, מז). מכאן שלשון הדיבור של יעקב אבינו היתה לשון התורה, עברית מקראית. אין זה רחוק לשעֵר כי את לשונו העברית למד יעקב בבית יצחק אביו, ושזו היתה הלשון המדוברת גם בבית אברהם סבו, אך אין מכאן ראיה חתוכה. להלן נברר מה דעת קדמונינו בשאלה זו.

"אַבְרָם הָעִבְרִי"

בביאור הכינוי "הָעִבְרִי" הצמוד לאברהם אבינו (בראשית יד, יג), נחלקו במדרש בראשית רבה:

נוסח מהדורת תיאודור-אלבק (פרשה מא):

רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד;

רבי נחמיה אומר: שהוא בא מעֵבֶר[4];

ורבנין אמרי[ן]: שהוא מעבר הנהר, שמֵשׂיח בלשון עברי.

נוסח מהדורת וילנא (סוף פרשה מב):

רבי יהודה אומר: כל העולם כולו[3] מעבר אחד והוא מעבר אחד;

רבי נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עֵבֶר[5];

ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר, ושהוא מֵשׂיח בלשון עברי.

הדעה השלישית, דעת רוב חכמי בית המדרש או רוב חכמי הדור ("רבנן" או "רבנין"[6]), היא שדיבורו של אברהם "בלשון עברי"[7] הוא שהקנה לו את הכינוי "עִבְרִי".

אמנם יתכן שמחלוקת התנאים איננה עובדתית, אלא פרשנית: כשם שאין חולק על כך שאברהם היה מבני בניו של עֵבֶר, ושהוא ניצב מעבר אחד באמונתו בבורא עולם יחיד מול כל העולם כולו שבעבר האחר[8], ושהוא הגיע לארץ כנען מעבר הנהר – כך גם יתכן שאין רבי יהודה ורבי נחמיה חלוקים על רבנן בהנחה שאברהם דיבֵּר עברית, אלא שהם סבורים שלא זו היא סיבת הכינוי של אברהם "עִבְרִי"; ברם, עקרונית קיימת אפשרות שרבי יהודה או רבי נחמיה (או חכם אחר) ישללו את ההנחה שאברהם דיבֵּר עברית, הנחה שכאמור אינה מוכחת מן המקרא.

ואולם אפשר להציע, בניגוד לאמור לעיל, שההנחה כי אברהם אבינו דיבֵּר עברית לא הייתה מקובלת אפילו על רבנן! הכיצד? אם נדקדק בלשון דברי רבנן (בעיקר לפי הנוסח ה'רגיל' [דפוס וילנא] של מדרש רבה הנ"ל), נראה כי לכאורה הם הטעימו פעמיים את כינויו של "אברם הָעִבְרִי":

א. בתחילה קשרו את כינויו "עברי" למוצאו הגיאוגרפי: "שהוא מעבר הנהר". נגד עיני רבנן עמדו הכתובים ביהושע (כד, ב-ג), המוכרים מתוך ההגדה של פסח "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן".

ב. אחר כך קשרו רבנן את כינויו לשֵׁם שְׂפתו: "שהוא מֵשׂיח בלשון עברי".

ויש לשאול, למה נקראה הלשון שבה דִבֶּר אברהם "לשון עברי"? ישנם שני הסברים פשוטים אפשריים לשם זה, כפי שכותב ר' עמנואל בן יקותיאל בניונטו (לוית חן, א, א):

וקראוהו "לשון עברי" על שם העם אשר בחר בו הם העִברים המיוחסים אל עֵבֶר אביהם; או אל מקום מושבם, עבר הנהר, כי שם ישבו, דכתיב: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם".

סגנון דברי רבנן בבראשית רבה מורה שלדעתם טעם השם "לשון עברי" הוא על שם עבר הנהר, וכוונתם שאברהם נקרא 'עברי' כי הוא מֵשׂיח בלשון המדוברת בעבר הנהר; כלומר, מה שהיה נדמה לנו כשני טעמים שאמרו רבנן לכינוי "אברם הָעִבְרִי" – אינם אלא טעם אחד[9]. וכך כתב הרב כשר[10]: "ובמדרש הגדול: 'שהוא מעבר הנהר, שמֵשׂיח[11] בלשון עברי', ונראה דזה הוא טעם אחד, לא כהגירסא שלפנינו: ושהוא…". ואכן הדעת נותנת[12] שאין כאן מחלוקת בין נוסחאות המדרש, וגם את נוסח הדפוס אפשר לפרש באופן שו"ו זו אינה אלא ו"ו הביאור.

אך מהי "לשון עֵבֶר"? האם זוהי "הלשון העברית", לשון הקודש של עם ישראל? המילה "עִבְרִי" מופיעה בלשון המקרא כתואר של בני אדם[13], אך לא כשם תואר של שׂפה או כְתב; רק בעברית שלאחר המקרא מופיע הביטוי הזה כתואר של שפה, ופירושו אינו חד משמעי[14].

לשון עִבְרִי ועִבְרִית

הוראתו של המונח "לשון עברי" בלשונות התוספתא (מגילה פ"ב ה"ו), המכילתא דרשב"י (כא, ב), הספרי (דברים, שמג) והתלמוד הירושלמי (מגילה פ"א ה"ט[15]) היא "לשון הקודש". גם משמעות המילה "עִבְרִית" המופיעה בשתי משניות (גיטין פ"ט מ"ח, ידים פ"ד מ"ה) היא "לשון הקודש"[16]. אך בלשונן של שתי ברייתות המובאות בתלמוד הבבלי (מגילה יח, א) לשון "עִבְרִית" איננה לשון הקודש, כי אם "לשון עבר הנהר" (רש"י ד"ה עברית)[17]. וכך כתב הרא"ש בתוספותיו (ד"ה עברית לעברים)[18]:

תימא, דהכא משמע דלשון הקודש אינו לשון עברית, מדקאמר עברית לא מהניא אלא לאותם דעבר הנהר דהיינו עבריים, וכן אמרינן במתניתין… הלועז ששמע אשורית, היינו לשון הקודש… ולא קאמר הלועז ששמע עברית, אלמא דלשון הקודש אינו לשון עברית; וא"כ למה הורגלו העולם [לקרוא] לשון הקודש עברית? ואומר ר"י: בירושלמי דמגילה קורא לשון הקודש עברית, וגם בתוספתא דמגילה[19].

בדורות האחרונים יש שחידשו חילוק ובידול במשמעות שני השמות "לשון הקודש" ו"עברית" באופן זה: את השם "לשון הקודש" ייחדו ללשון התורה, ואת השם "עברית" ייחדו לעברית המדוברת היום[20]. בדרך כלל נועד בידול זה לזלזל בחידוש הדיבור בעברית, ולשלול את היותה המשך של לשון התורה ולשון חז"ל[21]. כך מסופר על הראי"ה קוק, שבשהותו בניו יורק נכנס לבית מלונו אדמו"ר אחד ואמר לו: "כבוד הרב קנאי כל כך לדבר עברית, עברית" והשיב לו הרב: "ודאי מכוון כבודו ללשון הקודש!"… "ונסתתמו טענותיו של אותו אדמו"ר"[22].

כְּתָב עִבְרִי(ת)

המונח "כְּתָב עִבְרִי" הוראתו תמיד גופן מסוים של אותיות, המכונה היום "הכְתָב העִבְרִי הקדום", היינו הכתב שבו כתוּבות הכתוֹבות העבריות מימי בית ראשון, כתב הנקרא בפי חוקרים: הכתב "הפיניקי" או "הכנעני". כתב זה של בְּנֵי עֵבֶר אינו כשר לכתבי הקודש[23]; כך שנינו במסכת ידים (פ"ד מ"ה)[24]: "תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית, וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם, וּכְתָב עִבְרִי – אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אַשּׁוּרִית, עַל הָעוֹר וּבַדְּיוֹ". במשנה זו ישנה הבחנה בין "עִבְרִית" – דהיינו "לשון הקודש" (כפי שמפרש הרמב"ם: "הלשון העִבְרִי"), לבין "כְּתָב עִבְרִי" שהוא "כְתָב עֵבֶר" (פיהמ"ש לרמב"ם). כך נאמר גם במסכתות הקטנות תפילין (פ"א ה"ב) ומזוזה (פ"א ה"ג): "שינה אותיותיה, או שכתבהּ עברית – הרי זו פסולה". אעפ"כ, מצילין בשבת מפני הדליקה גם כתבי קודש הכתובים בצורה פסולה: "תרגום שכתבו מקרא, ומקרא שכתבו תרגום, וכתב עברית [רש"י: אותיות גדולות[25] הן, ואין דומות לכתב אשורית; אע"פ שכתובין בלשון הקודש, אלא שכתב האותיות משונות] – מצילין מפני הדליקה" (בבלי שבת קטו, ב).

כְּתָב זה הנקרא בפי התנאים "כְּתָב עִבְרִי", נקרא בפי האמוראים "דעץ" או "רעץ" (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט), ובלשון רב חסדא בתלמוד הבבלי: "כתב ליבונאה" (סנהדרין כא, ב):

אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי [רש"י: של בני עבר הנהר] ולשון הקודש; חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי; ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? אמר רב חסדא: כותאי. מאי כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה [רש"י: אותיות גדולות[26], כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות].

אם כן, בבואנו לפרש את לשונם של חכמים בבראשית רבה שאברהם אבינו "מֵשׂיח בלשון עברי", האם נפרש ששוחח ב"לשון הקודש" (כמו "לשון עברי" שבכל מקורות חז"ל הנ"ל, וכמו "עִבְרִית" בלשון המשנה), או בלשון עבר הנהר (כמו "עִבְרִית" בלשון הברייתות במגילה, ובדומה ל"כְּתָב עִבְרִי")?

מדברי הרשב"א ותלמידו הריטב"א בחידושיהם על המשנה במגילה (ח, ב) 'וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵין נִכְתָּבִין אֶלָּא אַשּׁוּרִית' משמע כדרך הראשונה, שאברהם אבינו ע"ה היה מדבר בלשון הקודש. וז"ל רשב"א:

מכאן משמע דלשון הקודש היינו אשורי, אבל לשון עברי אינו לשון הקודש, וכדאמרינן נמי בפירקין דלקמן הלועז ששמע אשורית יצא, ותניא בברייתא גפטית לגפטים עברית לעברים, דאלמא משמע עברית דוקא לעברים, וש"מ לאו היינו לשון הקודש. ומ"מ לפעמים קורא ללשון הקודש עברי, וכן נהגו הכל לקרוא ללשון הקודש עברי, וגרסינן בירושלמי דמכלתין בררו להם כתב אשורית ולשון עברית, ואמרינן בפרק כהן גדול בסנהדרין בהא מילתא בררו להן כתב אשורי ולשון הקודש, ובתוספתא שנינו מעשה בר' מאיר שלא מצא מגילה כתובה כתב עברית וכתבה על פה וקראה, ובבראשית רבה ויגד לאברם העברי למה קורא אותו עברי שמספר בלשון עברי, והיינו לשון הקודש שבו היו מספרים. ומה שקורא אותן אשורי שמאושר בין שאר הלשונות.

וז"ל הריטב"א:

אשורית – כלומר, כתב הקודש ולשון הקודש… וקרי נמי הכא ללשון הקודש 'אשורי' בשיתוף השם לפי שכתיבתו אשורית, או ע"ש שמאושר בלשונו[27]… מיהו בעלמא על הרוב לא מקרי אלא לשון הקודש… ובבראשית רבה אמרו: ויגד לאברם העברי, למה נקרא שמו עברי, שמספר לשון עברי, וזהו לשון הקודש שהיו מספרין בו האבות. מיהו עיקר לשון עברי אינו לשון הקודש, כדתניא לקמן עברית לעבריים, ואִלוּ אשורית – כל אדם יוצא בו ולא עבריים בלבד, אלא שזה מן הלשונות המושאלים.

את העובדה שלשון הקודש היתה שפתו של אברהם כבר בהיותו בחרן אנו למדים גם מדברי חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני, לך לך רמז סח):

עשר ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן. הנס הראשון: כשנולד בִקּשוּ כל גדולי מלכות והקוסמים להורגו, ונחבא בארץ י"ג שנה שלא ראה את השמש ואת הירח, ולאחר כך יצא מְדַבֵּר בלשון הקודש, ומאס באלילים[28].

לעומת זאת, בפירוש "יפה תואר" על מדרש רבה הנ"ל מבאר ר' שמואל יפה אשכנזי (מחכמי טורקיה לפני ארבע מאות שנה) כדרך השניה: "מֵשׂיח בלשון עברי – היינו של בני עבר הנהר, ואיננו לשון הקודש". לפי זה, דעת רבנן היא שבניגוד לתושבי כנען דִבֶּר אברהם העברי בלשון בני עבר הנהר (אולי היא הארמית שהיתה מדוברת אז בחרן), ולא בלשון הקודש. יתכן שאת הלשון העברית, שעתידה להיות לשון התורה, למד אברהם מגויי הארץ, והנחילהּ ליצחק וליעקב ולזרעם אחריהם.

לִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא

מקור נוסף המלמד על לשונו של אברהם אבינו הוא התרגום הארמי לתורה. בכמה מקומות נוספה בתרגומים ארמיים לתורה הערה המציינת שדברי אברהם אבינו נאמרו בלשון הקודש. להלן כמה דוגמות מפרשת העקדה:

1. בראשית כב, א: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו 'אַבְרָהָם', וַיֹּאמֶר 'הִנֵּנִי'". ב"תרגום ירושלמי השלם" ("כתב יד ניאופיטי") מתורגם כך: "ואמר ליה 'אברהם', עני אברהם בלשן בית קודשא ואמר ליה אברהם 'הנני'". בניגוד לתרגומים ארמיים אחרים (כגון תרגום אונקלוס) המתרגמים את "הנני" לארמית (הָאֲנָא), מובאת בתרגום זה המילה 'הנני' כצורתה, ומתרגם זה אף הוסיף במפורש שאברהם אמר לקב"ה את המילה העברית הכתובה בתורה "בלשון בית קודשא"[29].

2. בראשית כב, יא: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר 'אַבְרָהָם אַבְרָהָם', וַיֹּאמֶר 'הִנֵּנִי'". בתרגום הקטעים[30] מתורגם כך: "עני אברהם בלישן בית קודשא ואמר 'הנני'". גם "תרגום ירושלמי השלם" משאיר את המילה "הנני" (ובגיליון גם נוספה ההערה הנ"ל), לעומת תרגום אונקלוס והתרגום המיוחס ליונתן המתרגמים גם כאן את התיבה 'הנני' לארמית (הָאֲנָא). כאן ישנה משמעות מיוחדת להשארת המילה העברית. ב"פירוש ירושלמי" נקשר הדבר לכך שאברהם מדבר כאן עם מלאך ולא עם הקב"ה בעצמו:

בלשון בית קודשא. פי' שהשיב אברהם בלשון קודשא "הנני". פליג איונתן ותרגום אונקלוס שתרגמו "הא אנא"; וסברתו[31] מדאמר אברהם למלאכים, והמלאכים אינם מבינים ארמי אלא לשון הקודש.

לדעת בעל הפירוש נחלקו התרגומים בשאלה האם אברהם השיב למלאך בלשון הקודש או בארמית, והוא מסביר שמחלוקת עובדתית-היסטורית זו שורשהּ בשאלה האם מלאכי השרת מבינים ארמית.

ידועים דברי רבי יוחנן (בבלי שבת יב, ב; סוטה לג, א) "כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי". הרבה קולמוסים נשתברו וחילוקים רבים נאמרו כדי ליישב את מנהג ישראל שמתפללים גם בארמית[32]. גם עצם הקביעה "שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי" אינה פשוטה כלל ועיקר, וכבר הקשו עליה האמוראים (בסוגיות הבבלי שם), הגאונים, הראשונים והאחרונים[33].

לפי "פירוש ירושלמי" הנ"ל התרגומים הירושלמיים סבורים שאברהם אבינו דִבֶּר עם המלאך בעברית, לעומת אונקלוס והמיוחס ליונתן הסוברים שהוא דִבֶּר עם המלאך בארמית. אמנם, אין פירוש זה מוכרח; אפשר שאונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ופירשו מהו "הנני", וכלל לא חיוו דעתם בשאלה באיזו שפה שוחח אברהם עם המלאך.

דעת רבי יהודה הלוי

ב"ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת והבאת ראיות להגנה עליה", המפורסם בשם "ספר הכוזרי" (פורסם בספרד בשנת ד"א תת"ק – 1140), מפליג רבי יהודה הלוי בשבח לשון הקודש על פני שאר הלשונות (מאמר ד סע' כה-כז). לדבריו, העברית והכתב העברי הם המושלמים ביותר, ומשקפים את מהות הדברים שנמצאים בעולם בצורה האמיתית ביותר. הוא מוסיף שדברים אלו מבוארים בספר יצירה שחובר על פי המסורת על ידי אברהם אבינו. על סוגיית לשונו של אברהם, שהיה סגולת עבר ותלמידו ומשום כך נקרא "עברי" (מאמר א, צה), כותב ר' יהודה הלוי (מאמר ב סע' סח, בתרגום יהודה אבן שמואל):

כי עברית היתה לשונו של עֵבר, ועל שמו נקראה עברית, כי הוא שמר עליה גם בדור הפלגה ובלבול הלשונות. אמנם באור כשדים דיבר אברהם ארמית[34] , כי הארמית היתה שפת הכשדים, אולם העברית היתה לו לשון מיוחדת במעלה, לשון הקודש, והארמית לשון חול.

לדעת ריה"ל אברהם היה דו לשוני[35], ואת העברית למד מאבותיו עוד לפני הגיעו לכנען[36].

דעת רבי משה בן נחמן

הרמב"ן, "אביהם של ישראל"[37], שלט היטב בחכמת הלשון כמו בכל שאר מקצועות התורה והמדע[38]. לדעתו בזמן האבות היתה העברית שפתם של עמי כנען. כך כתב בפירושו לתורה על דברי יוסף לאחיו (בראשית מה, יב-יג):

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם, וּמִהַרְתֶּם, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.

מה פשר דברי יוסף "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם"? רש"י מעתיק את לשון בראשית רבה: "בלשון הקודש" (וכיוצא בזה תרגמו התרגומים הארמיים). לפי פירושם, מטרת משפט זה היא לשכנע את האחים בנכונות דבריו שאכן הוא אחיהם יוסף. אבל הרמב"ן חולק, וסובר שאין שום דבר מיוחד בכך שידבר מישהו במצרים בלשון הקודש, ובמיוחד איש כה בכיר בַּמִמשל המצרי. לדעת רמב"ן, לשון הקודש הוא שְׂפַת כְּנַעַן:

כי אברהם לא הביאוֹ [את לשון הקודש] מאור כשדים ומחרן, כי ארמית היא [השפה המדוברת בארצות האלו] ו'הַגַּל הַזֶּה' – עֵד[39], ואיננו לָשון לְאיש אחד לבד [אברהם וזרעו], אבל הוא לשון כנען[40], ורבים במצרים יודעים אותו 'כי קרוב הוא'[41], ואף כי המושל, שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות.

גם רלב"ג סובר שאין זאת ראייה:

כי כל העברים היו מדברים בלשונם, הלוא תראה גם כן ששָם היה מליץ מדבר בלשונם ולא חשבו עליו מפני זה שיהיה יוסף. ועוד, שכבר היתה להם ראַיה חזקה שהוא יוסף במה שסיפר להם ממכירתו[42].

דברי הרמב"ן שהעברית היא שפת כל עמי כנען עוררו התנגדות רבה. רבים מחכמי ישראל ראו כריה"ל בלשון הקודש שפה שמימית בעלת קדושה עצמית מעצם טבעה, והתקשו לקבל את דברי הרמב"ן שהעברית אינה אלא שפה ככל השפות[43]. וכך כתב עליו ר' יעקב סלניק (בנו של בעל שו"ת משאת בנימין, בספרו "נחלת יעקב" על פירוש רש"י על אתר):

תימה לי, פה קדוש יאמר זה?! והרי שבעים לשונות לשבעים אומות הם נחלקים, והאומה הישראלית הנבחרת לחלק ה' – היא העודפת על השבעים אומות, לכן לשונם עודפת על השבעים לשון!

גם בעל פירוש "מתנות כהונה" על בראשית רבה מנסה לדחות את קושיית הרמב"ן על המדרש, ואומר שייתכן שאף בכנען דִברו עברית, אך משפחת יעקב התייחדה בניב עברי מובחר וברור, טהור וקדוש, כך שהלשון שבה דיבר יוסף אכן הוכיחה לאחים כי הוא יוסף.

מובן מאליו שאין הרמב"ן חולק על כך שהעברית היא לְשון קודש. בפירושו לפרשת שקלים (שמות ל, יג) הוא מנמק בנימוק זהה הן את הכינוי המקראי "מחצית השקל בשקל הקודש" והן את הכינוי החז"לי "לשון הקודש":

בעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור – במטבע ההוא – שהם קודש, וכן כל שקלי המשכן, וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרָא לו הכתוב 'שקל הקודש'. וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לְשון התורה 'לשון הקודש', שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בַּלָשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו[44] ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה…"

לדעת הרמב"ן אין קדושה עצמית לא לִלְשון הקודש ולא לְמטבע שקל הקודש, וקדושתם באה להם מתוקף השימוש שנעשה בהם לצורכי קודש[45]. לולא השימוש בעברית לדברי נבואה וקדושה היתה העברית שפה ככל השפות, כפי שהיא היתה שפת הדיבור של הכנענים שמהם למדהּ אברהם אבינו; אך כיוון שבחר הקדוש ברוך הוא בלשון העברית ובכתב האשורי ונתן בהם תורה לעמו ישראל, נתקדשו הלשון והכתב[46].

סיכום

על מהות לשונו של אברהם אבינו ע"ה אין בידינו עדות מכלי ראשון. נחלקו בשאלה זו תנאים ואמוראים וגם רבותינו הראשונים. מוסכם שאברהם אבינו דִבֶּר עברית בארץ כנען, השאלה היא האם את העברית הביא עִמו מעבר הנהר והיא במשך הזמן ייחדה את בית אברהם, או שהעברית היתה הלשון המדוברת בכנען, ובחרן דִבֶּר אברהם ארמית. מחלוקת היסטורית זו משקפת נקודות מבט שונות על מהות קדושתה של הלשון העברית: האם הלשון קדושה ממקורה, או שקדושתה "נרכשה" לאחר שנבחרה ללשון התורה והנבואה.

* יְסוד מאמר זה בהרצאתי בירושלים בי"ז בניסן התש"ע, במסגרת הכינוס השנתי הרביעי של "שוחרי לשון הקודש". לפרטים על הכינוס הבא:info@maanelashonl.org .

[1] כן הוא לפי הפשט, אך דין אחר לדרשות, כמודגם במאמרי "אֵימא לי איזי, ואמרִי לה כּדִי", המעין [נ, ב] טבת תש"ע, עמ' 39, הערה 31 (נגיש גם במרשתת באתר "ארכיון מענה לשון" ובאתר ישיבת שעלבים), ובפירוש החזקוני לבראשית כד, מג.

[2] אלו שתי מילים ארמיות שתרגומן העברי: "גַּל העֵדות". השורש העברי עו"ד (שממנו נגזרו "עד" ו"עדות") מקביל לשורש הארמי שׂה"ד, או בכתיב התלמודי סה"ד (שממנו נגזרו "סָהיד" ו"שָׂהֲדוּתָא"). באיוב (טז, יט)ו מוצאים את שני השורשים גם יחד: "בַשָּׁמַיִם עֵדִי, וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים".

[3] תוספת המילה "כולו" בנוסח זה נועדה להעצים ולחזק את הביטוי "כל העולם". הצירוף "כל העולם כולו" נפוץ מאוד בלשון חז"ל (בתוספתא, בתלמודים ובמדרשים). כיוצא בו מצינו במשנה: "כל הבית כולו" (יומא פ"ה מ"א) ו"כל היום כולו" (סנהדרין פ"ה מ"ד).

[4] מסתבר שגם לפי נוסח זה פירוש דברי ר' נחמיה שווה לפירושם בנוסח דפוס וילנא. לוּ "ביאה" זו היתה גיאוגרפית ולא משפחתית, היה לר' נחמיה לנקוט בסגנון "שהוא בא מעבר הנהר" (כלשון רבנן). השוה לניסוח דעת רבנן בילקוט שמעוני (לך-לך רמז עג): "שבא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי".

[5] אע"פ שגם תרח מבני בניו של עבר, נתייחד כינוי זה לאברהם בלבד כי הוא גם הלך בדרכו הרוחנית של עבר, והיה חלק מ"בית הדין" של שם ועבר (פירוש מהרז"ו לר' זאב וולף אינהורן).

[6] אלו שתי חלופות לצורת הרבים של "רב": הצורה "רבנין" רגילה בארמית הארצישראלית בתלמוד הירושלמי ובמדרשים, והיא מופיעה גם לרוב בבראשית רבה (במהדורת תיאודור-אלבק; במהדורת וילנא נותר לָנוּ שָׂרִיד אחד בלבד בסוף פרשה כא: "רבנין אמרי: חרב תורה"), כאשר הסיומת "-ין" (כמו הסיומת המקבילה בעברית "-ים") מציינת רבים (השוה: "מַלְכִין", דניאל ז, כד). לעומת זאת, הצורה "רבנן" היא המוכרת לנו מהתלמוד הבבלי, כאשר הסיומת הארמית "-ן" היא דו משמעית: היא יכולה לציין רבים, והתרגום: "רבנים, חכמים"; אך היא יכולה גם להתפרש: "רבותינו, חכמינו" (כלומר סיומת כינוי קניין חבורה למדברים: רבנין + דידן). ראה: קוהוט (ערוך השלם, עמ' 245, ערך רבן) ופרופ' מיכאל סוקולוף (במילון לארמית בבלית עמ' 1053–1055, ובמילון לארמית א"י עמ' 512). נפקא מינה: איך לנקד את הנו"ן – "רבנָן" (נ' קמוצה) = "רבנים", או "רבנַן" (נ' פתוחה) = "רבותינו". בכך נחלקו גם הסידורים ב"קדיש דרבנן".

[7] אין לתמוה על כך שאמרו "בלשון עברי" ולא "בלשון עברית", כי המין הדקדוקי של שם העצם "לשון" הוא בדרך כלל נקבה רק במקרא, אך בלשון חכמים הוא לרוב מין זכר.

[8] טעם זה לתואר "עברי", שאמרו רבי יהודה, דומה להסבר התואר "יהודי", המציין את הדבק באמונת הייחוד, כמובא (מגילה יג, א) על "מרדכי היהודי": "לעולם מבנימין קאתי, ואמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה. שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, כדכתיב (דניאל ג, יב): אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן […לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין]". כיוצא בזה מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין, אסתר עמוד 59): "איש יהודי – שלא השתחוה לע"ז וכפר בה, ולמה נקרא שמו יהודי בשביל שכפר בעבודה זרה, שכך מצינו באברהם אבינו ע"ה שנקרא עברי שכפר בע"ז של נמרוד הרשע, וכן מצינו בבתיה בת פרעה… ונקראה יהודית בשביל שכפרה בע"ז של אביה, שנאמר ואשתו היהודיה".

[9] השוה למכילתא דרשב"י (כא, ב): "נאמרו מצו[ות] האלו בעבד [עברי] בזכות<ו> של עבר. ד"א בזכות אברהם שהיה מעבר הנהר. ד"א בזכות [ישראל] שהיו מדברין בלשון עברי, שנא' ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו". מן ההפרדה במדרש זה בין "זכות אברהם שהיה מעבר הנהר" לבין "בזכות שהיו מדברין בלשון עברי", יתכן לדייק שאברהם אבינו לא היה מדבר לשון עברי. והשוה לפירוש רש"י לבראשית לט, יד "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי", ועי"ש בפירוש רבי אליהו מזרחי וגור אריה ושאר מפרשיו, וע"ע בפירוש הקצר של ר"א אבן עזרא ובפירוש כלי יקר לר' שלמה אפרים מלונטשיץ לשמות כא, ב.

[10] תורה שלמה על אתר עמ' תרג, עי"ש בהערות נד-נה.

[11] בדומה לנוסח בראשית רבה במהדורה המדויקת של תיאודור-אלבק.

[12] ובנוסף, כך ראוי לנו שלא להרבות מחלוקות בישראל .

[13] כמו "אַבְרָם הָעִבְרִי", "אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה" (דב' טו, יב), "עִבְרִי אָנֹכִי (יונה א, ט), ועוד.

[14] השם "עברית" מתועד כבר במקורות מימי בית שני, כגון ספר בן סירא. ראה: מ"צ סגל, מבוא המקרא (1987, עמ' 25). במקורות חיצוניים משמש השם לפעמים לארמית המדוברת בפי יהודי א"י (הערה 4 שם). וע"ע במאמרו של ש"ב שטיין "עברית לעברים", המעין, תשרי תשכ"ד [יד, א] עמ' 23-24.

[15] "אמר רבי יונתן דבית גוברין: ארבעה לשונות נאים שישתמש בהן העולם ואילו הן: לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאילייא, עברי לדיבור, ויש אומרים אף אשורי לכתב. אשורי – יש לו כתב ואין לו לשון; עברי – יש לו לשון ואין לו כתב; בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי". מאמר זה מופיע גם בסוטה פ"ז ה"ב, אך במקום התיבה "לו" מופיעה ד' פעמים התיבה "בו". נראה שעל מאמר זה אמר ר"י הזקן (כדלהלן): "בירושלמי דמגלה קורא לשון הקודש עברית". מעניין פירוש קרבן העדה בסוטה: "[עברי נאה] לדיבור – שהוא לשון צח, גם קל לדבֵּר, שכל מה שהוא מכביד הלשון הקילו: בתנועות, ובדגש וברפה".

[16] כלומר, המילה "עברית" היא שם השפה. אמנם, ניתן להסביר ש"עברית" היא תואר הפועל, השוה לדיונו של מורי פרופ' שמחה קוגוט "למעמדם של שמות התואר ותוארי הפועל בלשון המקרא", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, יג (תשס"ב), עמ' 119; 121.

[17] מחמת הדוחק שיש בדו-המשמעות של התיבה "עִבְרִית" הוצעו בדור הקודם שני פתרונות מקוריים: הרב ראובן מרגליות הציע להגיה מסברא "ערבית לערבים" – במקום "עברית לעברים" (המקרא והמסורה, עמ' לב, הערה 12). ור' חנוך ילון (מבוא לניקוד המשנה, ירושלים, תשכ"ד, עמ' 210) הציע של"עברית" משמעות אחת כוללת המתאימה לכל ההיקרויות: הלשון שבפי העברים. כינוי זה משמעו לפעמים לשון המקרא, ולפעמים כוונתו ללשון המדוברת בפי העברים, היינו היהודים, ובברייתות אלו מדובר על השפה העברית המדוברת בפי היהודים בזמן התנא, דהיינו: לשון חז"ל. לפי הצעתו, כוונת הברייתא ("קראה עברית לא יצא") לאסור את קריאת המגילה בלשון חז"ל, שכן "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן" (בבלי עבודה זרה נח, ב; חולין קלז, ב). אע"פ שלשון חז"ל ראויה לצורך דיבור ולתפלה, את מגילת אסתר צריך לקרוא דווקא ב"עברית" הקדומה של המקרא, ולא בעברית המאוחרת יותר של חז"ל.

[18] השוה לדברים דומים, אך פחות מבוארים, בפסקי תוספות למסכת מגילה (אות כג): 'אשורית לשון הקודש, ולא עברית; ומה שקורין ללשון הקודש עברית [וכן בקרובה ובלשון עברי] משום אברהם שסיפר לשון עברי, והוא לשון הקודש, ונמסר לאשור שיצא מעצת הפלגה'. ארבע התיבות המוקפות מופיעות בדפוס זולצבאך, ויתכן והן מכוונות לפיוט שנכתב לפני כאלף שנים על ידי הפייטן שמואל השלישי בירבי הושענא, עבור שבת פרשת מקץ: "ובלשון עברי חרטה פצו במען" (כלומר, בלשון העברית התוודו האחים והביעו חרטה על יחסם ליוסף, כנאמר בבראשית מב, כא-כג). תודה לרב יהושע בוך על מציאה זו.

[19] אמנם צ"ע שר"י הזקן לא הוכיח כן גם מ"עברית" שבשתי המשניות המפורשות הנ"ל (וראה לעיל הערה 14).

[20] ראה דברי האדמו"ר מסאטמר, הרב יואל משה טייטלבוים (ויואל משה, קונטרס לשון הקודש, סימן כג) והאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטם (שו"ת דברי יציב, חלק יורה דעה, סימן נב). לעומת זאת, בפרק "הויכוח על השפה העברית" בספר "האיש על החומה" (כרך ב, עמ' 270 ואילך) מאת רש"ז זוננפלד, המתאר את התנגדות הגר"ש מסלנט והגרי"ח זוננפלד לאליעזר בן יהודה, לא מובחנת העברית מלשון הקודש.

[21] לתכלית דומה יש מכנים את הרובד החדש של העברית בשם "ישראלית", כאילו מדובר בלשון אחרת לגמרי מלשון המקרא. ראה מאמרו של פרופ' אשר לאופר, "העברית החדשה והעברית לדורותיה (העברית אינה שפה קריאולית)", בתוך: שערי לשון, ירושלים, תשס"ח, כרך ג, עמ' 117–135. על התועלת שיש בעצם קיומה של שיטה קיצונית זו ראה במאמרי "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים", מים מדליו, תשע"א-תשע"ב, עמ' 275 (נגיש במרשתת באתר "ארכיון מענה לשון").

[22] ר' חיים ליפשיץ, שבחי הראי"ה, עמ' קצה, מצוטט במאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל "יחסו של הרב קוק לתחיית הלשון העברית", שמעתין 177, כסלו תשע"א, עמ' 12, הערה 10.

[23] הלכה זו נכונה אף לדעה שהתורה ניתנה בכתב זה! יתכן שהפסילה המוחלטת של ספר תורה הכתוב בכתב התורה הקדום נועדה לחצוץ בין ישראל לכותים, כמרומז בדברי הבבלי בסנהדרין המובא לקמן. יתכן שמטרה דומה גרמה לרבינו חננאל (סנהדרין שם) לפסוק "הלכה" בסוגייה זו אע"פ שאין בה הלכה למעשה (השוה לפיהמ"ש לר"מ סנהדרין פ"י מ"ג).

[24] נוסח אחר של משנה זו מובא במגילה (ח, ב) בשינוי קל: "מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו". יתכן שבעל נוסח זה העדיף להימנע משימוש במילה דו משמעית כדי למנוע בלבול.

[25] ראה מאמר ד"ר נ' ברונזניק, 'המעין', טבת תשס"ח [מח, ב] עמ' 26 ואילך, שר"ל :גדוּלות (דֻ ולא דוֹ), מלופפות. ואילו הגודֶל אינו מאפיין גופן מסוים.

[26] ראה הערה הקודמת.

[27] הריטב"א מציע כאן שני הסברים לשימוש החריג בשם "אשורית" ללשון הקודש, בניגוד להוראה הרגילה: הכתב האשורי. הרב ראובן מרגליות כותב: "משגירת לישנא נקראה גם השפה בשם לשון אשורית" (המקרא והמסורה, עמ' לב), וע"ע תורה שלמה של הרב כשר, חלק כב, מילואים לכי תשא, סימן ד, עמ' קכז-קכח.

[28] הרב ד"ר שמעון פדרבוש (הלשון העברית בישראל ובעמים, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 15) כותב על אגדה זו כי היא משקפת את הערצת העברית על ידי חז"ל, עד כדי כך שחשבוה לשפה הטבעית של האדם כשהוא משוחרר מהשפעת שפות נכריות, והוא משווה אותה לאגדות דומות המהלכות בין אומות העולם. אולם השווה ללשונו החריפה של ר' יוסף משאש: "שקר מוחלט לחשוב שהלשון הוא טבעי, ואם יִוָּלֵד תינוק בסביבה אילמת – יתחיל לדבר לשון הקודש" (שו"ת מים חיים, ח"א, עמ' סב; וע"ע במקורות ובהסתייגויות אשר ליקט ר' יוסף בא-גד, נחלי האשכולות, נחלים, תשמ"ט, עמ' 318-320). אמנם, כפי שהעירני רֵעי, ר' יצחק סבתו נר"ו, פרשנותו של רד"ר פדרבוש איננה הכרחית, ובהחלט ניתן לחלק בין אגדות עמים אלו, לבין הנאמר על אברהם אבינו: יתכן שגם לפי המדרש אין לשון הקודש "טבעית" במובן זה שכל מי שיִוָּלֵד בסביבה אילמת יתחיל לדבר עברית, אלא רק אצל אברהם היתה חריגה ניסית מדרך הטבע והוא ממחבואו "יצא מדבר בלשון הקדש", כעין מה שדרשו על יוסף: "בא גבריאל ולימדו שבעים לשון" (סוטה לו, ב; אגב, גם אצלו היה זה בצאתו מן "הבור"…), ובדומה לדברי רשב"י "אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה" (בראשית רבה פרשה סא). מדרש נוסף שסובר שלשונו של אאע"ה היא לשה"ק הוא "צוואת נפתלי בן יעקב" (בתי מדרשות ח"א; אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמוד 236): "ולא נשאר לשון הקודש לשון עברי כי אם בבית שם ועבר ובבית אברהם אבינו שהוא מבני בניהן".

[29] הרב וַין (בספר יין הטוב על התרגומים) תמה: "לא נתברר למה הוסיף תיבת 'בית'". תוספת זו רגילה בתרגומים הארמיים, ורק לעיתים רחוקות כתוב "לִישָׁן קוּדְשָׁא". מר אברהם נפח הציע שבביטוי "לשון הקודש" אין ה"קודש" שם עצם מופשט, אלא משמעו "מִקדָש", כמו בויקרא י, ד. א"כ, "לשון הקודש" היינו "לשון [בית] המקדש". השווה: "בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (במ' ז, יג) "בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא" (ת"י), וגם כאן מסתבר ש"הקודש" פירושו "המִקדש", המקום המיוחד לרוה"ק ולדיבור עם ה', ולכן נקרא "דְּבִיר", לשון דיבור (ירו' ברכות פ"ד ה"ה).

[30] במקראות גדולות מופיע תרגום זה תחת הכותרת "ירושלמי" (לצד התרגום המיוחס ליונתן). תרגום זה נדפס לראשונה בונציה בשנת רע"ח. תרגום זה קטוע כפי ששמו מעיד עליו, ורק במקומות שיש בהם חידוש מופיע תרגום (לפעמים, אף תרגום מילה בודדת). נראה שתרגום זה נעשה בתקופה קדומה, בתקופת ביניים מבחינת איסור כתיבת תושב"ע (ראה בבלי גיטין ס, ב), ולכן כתבו רק מה שהוכרחו, והשאר נשאר על פה (ע"פ מורי ורבי פרופ' יואל אליצור).

[31] כצ"ל, ולא "והברתו" כמודפס בחלק ממהדורות מקראות גדולות. יש להעיר שסברא יפה זו אינה מיישבת את "תרגום ירושלמי השלם", גם מפני שההרחבה "ענה אברהם בלשון הקודש" מופיעה בדיבור אברהם עם ה' בפס' א, וגם כי המילה "הנני" מובאת גם בתרגום דיבורו של אברהם עם בנו יצחק (פס' ז).

[32] ראה שו"ת תורה לשמה (סימן מט), שו"ת הר צבי (או"ח א סימן סד) ודברי הגר"ע יוסף נר"ו (חזון עובדיה, ימים נוראים, תשס"ו, עמ' יא-יד; שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סימן לה).

[33] ראה תשובת רב שרירא גאון (תשובות הגאונים, מהדורת הרכבי סימן שעג; מובאת באוצר הגאונים בשבת שם); ראה בשבת יב, ב תוד"ה שאין, חידושי ר' פרחיה ב"ר נסים, תוספות הרא"ש, ויביע אומר הנ"ל.

[34] בתרגום הר"י קאפח: סורית (ועי"ש בהערה 23).

[35] יש אומרים שגם אדם הראשון היה דו לשוני (הרב ראובן מרגליות, מרגליות הים, סנהדרין לח, ב, על מימרא של רב יהודה בשם רב "אדם הראשון בלשון ארמי סִפֵּר", ועי"ש בבן יהוידע). המהרש"א (חידושי אגדות למגילה ג, א ד"ה תרגום של תורה) מניח שמסורת דו לשונית זו שמזכיר ריה"ל לגבי אברהם המשיכה אצל בָּנָיו ואצל בֵּיתוֹ אַחֲרָיו במשך כל הדורות, ואף במעמד הר סיני התפרשה התורה, הכתובה עברית, בארמית שהיתה עדיין בפיהם! יש לציין כי בדברי הכוזרי השתמשו המתנגדים לתחיית השפה העברית, כמו האדמו"ר מסאטמר. דבריו כונו ע"י הרב שלמה אבינר "למדנות של פלפולי דחק" (ביאורו לספר הכוזרי, ח"ב, עמ' 290-291). לדברי הרב אבינר, אף מהכוזרי אין ללמוד על עדיפות לדבר דברי חולין בלעז, אלא מכיוון שהגויִם דיברו ארמית נשא ונתן עִמם אברהם בשפתם.

[36] בכך הולך הכוזרי בשיטת רבנן בבראשית רבה, על פי פירוש הרשב"א והריטב"א הנ"ל.

[37] בימינו, שנפוצה סדרת ספרים בשם זה אודות הרב מרדכי אליהו זצ"ל, כדאי להזכיר שבכינוי זה נתכנה בפי רבים הרמב"ן (ראה שאגת אריה סימן יד ושיחות הרצי"ה קוק, דברים, עמ' 506), אך גם קדמונים נוספים, כגון רב האיי גאון (חידושי הרמב"ן לפסחים ז, א) ורש"י (שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן לו; ועוד רבים). במטבע לשון זה השתמשו לראשונה חז"ל כלפי משה רבינו: "אֲבִי שׂוֹכוֹ (דבהי"א ד, יח) – שהיה אביהם של ישראל שסוכין ברוח הקדש" (ילקוט שמעוני, שם רמז תתרעד).

[38] "הצטיין בדקות הרגש לכל תופעה לשונית… הוסיף נדבך חשוב בהתפתחות החשיבה הבלשנית-לשונית". מ' מורשת, "הרמב"ן כבלשן על פי פירושו לתורה", סיני ס, תשכ"ז, עמ' 210.

[39] משחק לשון ע"פ בראשית לא, מח.

[40] ע"פ ראב"ע לישעיה יט, יח ד"ה "שְׂפַת כְּנַעַן".

[41] ע"פ שמות יג, יז.

[42] לדעת רלב"ג, דברי יוסף "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" כלל לא נועדו להוכיח את זהותו האמיתית של יוסף, אלא הם באים להוכיח את מעמדו הבכיר והמכובד של יוסף במצרים, שעל פיו יישק כל דבר, ויש בו כח להציל את יעקב וביתו ולהחיותם ברעב. הדברים קשורים לפסוק הבא: "וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם… וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה" (והשוה לפירוש רשב"ם כאן "לפי עיקר פשוטו").

[43] כאמור למעלה, אף הרשב"א, תלמידו הגדול של הרמב"ן, לא הלך בשיטתו. דווקא פירוש "יפה תואר" לבראשית רבה הנ"ל עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ן.

[44] אמנם, יש מעט נבואות בארמית. כמו כן, לפי הרמב"ן, מסתבר שהציווי "לֶךְ־לְךָ… אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א) נאמר לאברהם בארמית: "אִיזֵיל לָךְ מֵאַרְעָךְ… לְאַרְעָא דְאַחֲזִינָךְ" (תרגום שם), כי בטרם הגיע לכנען הוא כנראה לא הבין עברית.

[45] רעיון זה מופיע בתשובה הלכתית שכתב הרמב"ם שלוש שנים לפני שנולד הרמב"ן ובה הוא מתנגד נחרצות לרקימת פסוק על גבי טלית, ובשולי תשובתו הוא מעיר על הקדושה שיש בא"ב המרובע המשמש את סופרי הסת"ם. דברי הרמב"ם ביחס לקדושת הכתב, ודברי הרמב"ן על קדושת הלשון, עולים בקנה אחד: קדושתם איננה מעצם טבעם ובריאתם, אלא היא הוחלה עליהם מעת שנתייחדו לעבודת הקב"ה. על תשובה זו ועל כלל שיטת הרמב"ם העולה מכל כתביו דנתי במאמר "דעת הרמב"ם על קדושת הלשון והכתב", המעין [מז, א] תשרי תשס"ז, עמ' 75-83 (נגיש גם במרשתת באתר "ארכיון מענה לשון" ובאתר ישיבת שעלבים. יש לציין שב'שמעתין' [גיליון 177, כסלו תשע"א, עמ' 61] במאמר על "העברית והערבית בשימוש הרמב"ם" דן מר אליהו גלולה בשאלה האם קדושת הלשון העברית היוותה שיקול בעיני הרמב"ם לבחירת השפה שבה יכתוב את חיבוריו, ובהע' 61 כתב שדבריי במאמרי הנ"ל דחוקים, אך לא הסביר במה; מעניין שבאותו גיליון של שמעתין מצאתי לי חבר: הרב ארי יצחק שבט במאמרו "המצוה לדבר עברית והשימוש בלשון הקודש לענייני חול" באר [בעמ' 40-41] את שיטת הרמב"ם כפי שהצעתי שיש לעברית קדושה עצמית).

[46] השווה לדברי פרופ' לובה רחל חרל"פ ("הלשון העברית – בין 'לשון הקודש' לניב שמי-כנעני", בתוך: בד"ד – כתב עת לענייני תורה ומדע, גיליון 11, רמת גן, תש"ס, עמ' 43 ואילך): 'העברית היא שפה כנענית שדובר בה במרחב השמי, ובין השאר דיברו בה העִברים. אם כך, ודאי שכלשון חיה ומדוברת פעלו עליה השפעות זרות כתוצאה ממגעים הדדיים בין השפות באזור, וכן פעלו בה תהליכים לשוניים מסוגים שונים שטבעי שיחולו בשפה חיה… קדושתה של הלשון באה לה מתוקף השימוש (ולא מחמת המקור או מחמת מהות עצמונית) שנעשה בה לדברים שבקדושה – למן הבריאה וכן לאורך ההיסטוריה, בכתיבת התורה ובדברי הנבואה'. וע"ע במאמרו של גב"ע צרפתי, "מעמד העברית בימי האבות לדעת הרמב"ן", מחקרים בלשון העברית העתיקה והחדשה, רמת גן תשנ"ט, עמ' 277-283; שלמה מורג, 'מחקרים בלשון המקרא', ירושלים תשנ"ו, עמ' 40.

פורסם במקור באתר ישיבת 'שעלבים':
https://shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=811

Separator

כתיבת תגובה

Separator