מוקדש לחיי בני, יהודה אריה,
שילך בדרכיהם הטובים של מי שנקרא על שמם,
בענווה וביראת חטא, בקיום מצוות בהידור ובשמחה,
באהבת חסד ובאהבת התורה, העם והארץ,
וכמו אריה יתגבר לעשות רצון אביו שבשמים.
"צור ישראל, קומה בעזרת ישראל, ופדה כנאומך יהודה וישראל",
השב נא את עטרת מלכות יהודה למקומה,
וכמו שעשית לנו ניסים בימים ההם בזמן הזה
כן יקום עם ישראל ויתגבר כארי להילחם באויביו מבית ומחוץ, ובא לציון גואל.

שם העצם העברי "דֶּגֶל" מציין בתורה "קבוצה של אנשים".

כך נאמר בפרשת במדבר: "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (א נב), ובהמשך: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ב ב). מסביר רש"י שכל ישראל חנו לפי בתי אבות ומשפחות, לפי שבטים ולפי אחת מארבע קבוצות השבטים (כלומר "דגלים" בלשון התורה).

הביטוי התלמודי "דגלי מדבר" (כגון בשבת ה, א) מתייחס למחנה ישראל במסעם לארץ ישראל דרך המדבר שהלכו בארבע דגלים, ארבע קבוצות.

וכן כתב הפייטן "אַרְבַּע דְּגָלִים, הָלְכוּ גְּאוּלִים, חָנוּ באֵלִים" (ר' יהוסף בן ישראל, שרעב, המאה ה17).

לדוגמא: אליסף בן רעואל שהיה נשיא שבט גד, חנה עם משפחתו בתוך המחנה של כל משפחות שבט גד, בצמוד למחנות של השבטים ראובן ושמעון, שביחד הרכיבו את "דגל מחנה ראובן". קבוצת שבטים זו חנתה מדרום למשכן, כמו שבנשיאת מיטת יעקב עמדו ראובן, שמעון וגד מצד דרום.

עד כאן דיברנו על הסדר והמיקום של כל שבט בתוך מחנה ישראל שהיה מחולק לארבע קבוצות, ארבעה "דגלים". מוסיפה התורה ואומרת שלכל שבט משנים עשר השבטים היה "אות", כלומר, יריעת בד צבועה שעליה היה מצויר הסמל של השבט [כגון ציור אריה לשבט יהודה], ולחפץ זה אנו קוראים בעברית שלנו "דגל". חז"ל אומרים שהצבע של יריעות הבד של כל שבט היה אותו צבע של האבן של כל שבט באבני החושן.

מכיון שלכל שבט היה סמל משלו ("אות" בלשון התורה), התחיל שם העצם "דֶּגֶל" לציין את יריעת הבד שעליה הסמל המונפת על תורן ("נס" בלשון התורה), וזוהי הוראת המלה "דגל" בלשון ימינו.

מקורות:

רש"י במדבר א נב: ואיש על דגלו – כמו שהדגלים סדורין בספר זה, שלשה שבטים לכל דגל.

רש"י במדבר ב ב: באותות – כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך כל אחד יכיר את דגלו. ומהם למדה המלכות להיות עושים מפאות צבועות בדגליהם, תנחומא (תנחומא במדבר י"ב).

דבר אחר: באותות לבית אבותם – באות שמסר להם אביהם יעקב כשנשאוהו ממצרים, שנאמר: ויעשו בניו לו כאשר צום (בראשית נ':י"ב) – יהודה יששכר וזבולון ישאו מן המזרח, ראובן שמעון וגד מן הדרום כו', כדאית' בתנחומא בפרשה זו (תנחומא במדבר י"ב).

שד"ל במדבר א' (נב) על דגלו לצבאותם –

דֶּגֶל – אין תחלת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם אות, איש על דגלו באותות {במדבר ב':ב'} אבל הוא כתרגום אנקלוס וכל הקדמונים חברה מסודרת (טקס מלה יונית taxis סדר וחברה). והדגל נבדל מן המחנה להיות אנשיו קבועים ומסודרים תחתיו, והמחנה אפשר שיהיה עראי, שיתחברו אנשיו כאשר יזדמן. הלא תראה בכל הפרשה דגל נאמר על בני אדם, לא על נס ומפה: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה {במדבר ב':ג'}, וכן כולם. אבל לאחר זמן הושאלה המילה להורות על הנס, מפני שכל דגל היה לו נס, ומזה {שיר השירים ב':ד'} ודגלו עלי אהבה, נס שלו שאני נושאת עלי כתוב בו אהבה וזה אמנם דרך משל. וכן דגול מרבבה {שיר השירים ה':י'}, הוא נבדל מרבוא בני אדם ביפיו כאילו בידו דגל ונס שהכל מכירים אותו מרחוק; ובשם אלהינו נדגול {תהלים כ':ו'}, נכתוב על דגלנו שם אלהינו, ולפיכך נרננה בישועתך מופסק בעולה ויורד, כי טעמו אני ידעתי כי בלא ספק נרנן בישועתך ונצחונך כי כשנשא דגלינו ועליהם שם ה' רשום, אז ימלא ה' כל משאלותיך. איומה כנדגלות {שיר השירים ו':ד'} טעמו כחיילות הנוסעים בסדר הגון, איש על דגלו.

מראה רחל על רש"י במדבר א':נ"ב:

איש על דגלו.כמו שהדגלים סדורים בסדר זה שלשה שבטים לכל דגל.

דלא תימא שהכוונה היא שיהיה דגל לכל איש. עוד רואים מדבור זה שלפי רש"י פירוש תיבת דגל הוא "קבוצה", ודלא כהרמב"ן שסובר שהוא מפה צבועה. וכך משמע גם מדברי רש"י לקמן ב':ב' ד"ה באותו, תהלים כ':ו', ד"ה נרננה בישועתך, שה"ש ב':ד', ד"ה ודגלו עלי אהבה, ושם ה':י', ד"ה דגול מרבבה. ועיין עוד רש"י לישעיה ה':כ"ו, ששם מתאר רש"י מה שרמב"ן קורא "דגל" בהגדרתו של תיבת "נס", ואינו מזכיר תיבת "דגל" כלל.