תגיות: התאם דקדוקי, לשון יחיד, לשון רבים, פרשת שלח, רבי יוסף כספי
אחד המקורות התומכים בתפילה על קברי צדיקים הוא דרשתו של האמורא רבא על הכתוב לגבי המרגלים בפרשת שלח: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (יג כב).
בלשון פסוק זה דקדקו רבותינו במסכת סוטה (לד:) ושאלו: מדוע נאמר "וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" בלשון יחיד? והרי הפסוק פותח בלשון רבים "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב"!
האמורא רבא סבר שטעם השינוי ללשון יחיד ב"וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" הוא כי רק כָלב בן יפונה בא לחברון: מלמד שפֵירַש כלב מעצת המרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: "אבותי, בַקשו עלי רחמים שאנָצל מעצת המרגלים!"
הרשב"ם מגדיר פרשנות זו כ"הגדה נראית פשט", אבל כותב ש"לפי עיקר פשוטו" של מקרא, עלו כל המרגלים בנגב ומשם המשיכו כולם לחברון.
אם כן, למה שינתה התורה מלשון רבים ללשון יחיד?
כדי להשיב על כך נעבור למרגלים ששלח יהושע.
גם שם מצאנו תופעה לשונית זהה: שינוי באמצע משפט מלשון רבים ללשון יחיד:
יהושע פרק ב (ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת־שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ
ובהמשך: (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל־הַגָּג:
מלבי"ם: למה ספר הכתוב הטמנתם ב"פ? ותחלה אמר ותצפנו בלשון יחיד ואח"כ ותטמנם בלשון רבים?
רש"י יהושע ב, ד:
וַתִּצְפְּנוֹ – יש מקראות שמדברים על הרבים כיחיד, לפי שמיהרה בהטמנתם, ובמקום צר, כאילו היה יחיד,
ומדרש אגדה תנחומא (שלח א׳): פנחס וכלב היו, ופינחס עמד לפניהם ולא ראוהו לפי שהיה כמלאך.
דבר אחר: ותצפנו, כל אחד ואחד בפני עצמו,
ודוגמתו מצינו: שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח־לֵב (משלי כז) ולא אמר ישמחו לב, [וכן שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה (חבקוק ג, יא)].
הפירוש השני שמביא רש"י מהמדרש הוא שאכן החביאה רחב מרגל אחד בלבד [בדומה לדרשת רבא שרק כלב בא עד חברון].
הפירוש הראשון והאחרון של רש"י מניחים שבאופן עקרוני מדברים המקראות לפעמים על רבים בלשון יחיד, ושינוי הלשון מדויק ומורה על שינוי במציאות: או "שמיהרה רחב בהטמנתם, ובמקום צר, כאילו היה יחיד" או שהטמינה כל אחד בנפרד.
בדומה לפירוש רש"י ביהושע מפרש רשב"ם את האמור במרגלים ששלח משה: ש"וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" – "כל אחד ואחד" מהמרגלים בא לחברון.
גם כאן יתכן ששינוי הלשון מדויק ומורה על שינוי במציאות.
יתכן שתנאי השטח או המציאות הביטחונית בארץ גרמה לכך שבחלק ממסע המרגלים בארץ הם הלכו יחד ובחלקו התפצלו.
ויתכן כדעת רש"ר הירש ש"ויבא" בא בלשון יחיד, להורות שהם הלכו יחד והגיעו עד חברון – כאיש אחד בלב אחד.
ברם, ישנה גם שיטת רודפי הפשט שלפיה אין לתלות בשינוי הלשון מלשון רבים ללשון יחיד שינוי במציאות, אלא זהו רק גיוון מטעמים סגנוניים.
כך כותב ה"חזקוני" שדרך הפסוק לנקוט בלשון יחיד כשמדובר בקבוצה.
כ"כ ר' מיוחס ב"ר אליהו "כן דרך המקרא חציו מדבר רבים וחציו יחיד, וכן "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו"
וכ"כ ר' יוסף בכור שור (על בראשית א, כו: נעשה אדם): דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים ולרבים לשון יחיד, כמו "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו" (יהו' ב, ד).
ר' יוסף אבן כספי במדבר י"ג:כ"ב:
ויעלו בנגב ויבא עד חברון – כבר הודעתיך כי על עם או כת ובכלל אחוזת אנשים יתכן לרמוז עליהם בלשון רבים כפי ההבטה אל הפרטים, ויתכן בלשון יחיד מצד ההבטה אל האגד.
רבי יוסף כספי יהושע ב, ד:
ותצפנו – לחנם טרחו בזה הקודמים כי כן נכון לרבים לומר כל לשון יחיד כמו לשון רבים, וכן הפך זה, ר״ל ליחיד כל לשון רבים כמו לשון יחיד, וזה ידוע ליודעי ההגיון.
נחתום בביאור מקורי שכותב בעל לקח טוב: לדעתו "ויבא עד חברון" מדבר על הדרך העולה מהנגב לחברון. בהתאם להוראת משה "עלו זה בנגב" מספר עתה הכתוב "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" הלכו באותו המשעול.
מקורות:
לקח טוב במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויבא עד חברון. פתח בלשון רבים ואמר בלשון יחיד למדנו מזה שהכתוב מדבר ויבא עד חברון על השביל. כלומר מה שאמר משה עלו זה בנגב הוא שמספר הכתוב ויעלו בנגב ויבא עד חברון הלכו באותו המשעול. ורבותינו אמרו במסכת סוטה ויבא (עונה) על כלב בן יפונה שנפרד מן המרגלים ובא עד קברי אבות בחברון מלמד שהלך ונשתטח על קברם אמר אבותי בקשו עלי רחמים שהרי יהושע בקש עליו משה רחמים ואמר לו יה יושיעך מעצת המרגלים אני מה יהי עלי לכך נאמר ויבא עד חברון.
רשב"ם במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויבא עד חברון – הגדה (בבלי סוטה ל"ד:) נראית פשט: שעל כלב אמר הכתוב, שנאמר: ולו אתן את הארץ אשר דרך בה (דברים א':ל"ו), והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה (במדבר י"ד:כ"ד). לפיכך ויבא עד חברון – הוא כלב, ונשתטח על קבורת אבות ונתפלל שינצל מעצת מרגלים. ומצינו ביהושע שנתן לכלב את חברון, כדכתיב: ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו (יהושע כ"א:י"ב).
ומכל מקום, לפי עיקר פשוטו: ויבא – כל אחד ואחד, עד חברון – שהרי אמרו: וגם בני הענקים ראינו שם (במדבר י"ג:כ"ח) – בחברון. וכת': ושם ראינו את הנפילים בני ענק (במדבר י"ג:ל"ג).
חזקוני במדבר י"ג:כ"ב
ויבא עד חברון – דרך הפסוק לקרא לכמה מרגלים ואורבים לשון יחיד, כדכתיב והאורב קם (יהושע ח':י"ט) ממקומו.
ר' יוסף אבן כספי במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויעלו בנגב ויבא עד חברון – כבר הודעתיך כי על עם או כת ובכלל אחוזת אנשים יתכן לרמוז עליהם בלשון רבים כפי ההבטה אל הפרטים, ויתכן בלשון יחיד מצד ההבטה אל האגד.
ר' י"ש ריגייו במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויבא עד חברון – רז"ל אמרו על כלב לבד, בעבור שכתוב ולו אתן את הארץ אשר דרך בה (דברים א' ל"ו), ומצינו ביהושע שנתן לכלב את חברון, אבל עיקר פשוטו ויבא כל אחד ואחד עד חברון, והראיה שכלם היו בחברון, כי לקמן כתוב וגם בני ענקים ראינו שם, וגם ילידי הענק ראינו שם, הרי שראו כלם את הענקים אשר בחברון, אולם מלשון הכתוב שאמר ויבא, יתכן שכלב בא ראשונה אל חברון, ולכן נאמר אשר דרך בה, ואח"כ באו שמה חביריו, כי נכנסו במדינה זה אחר זה כדרך המרגלים:
שד"ל במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויבא – אחד מהם, והוא כלב, עיין רש"י. {וגם בני ענקים ראינו שם, כלב ראה והגיד להם והם לא ראו ואעפ"כ אמרו ונהי בעינינו, לפי מה ששמעו מכלב,} ואולי שאר המרגלים יראו מבוא בעיר בצורה וכלב בטח בה' ובא בתוכה; ומה שכתוב ושם ראינו את הנפילים ונהי בעינינו כחגבים {במדבר י"ג:ל"ג}, אומר מוהר"ר יצחק פארדו שאינו ראיה שהיו בחברון, כי לא בחברון לבד היו ענקים אלא בכל הפלך ההוא וכמ"ש ביהושע (י"ד:י"ב) ועתה תנה לי את ההר וכו' כי ענקים שם וערים גדולות בצורות, א"כ ושם האמור כאן הכוונה שם בנגב, לא שם בחברון.
רש"ר הירש במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויעלו וגו' ויבא וגו' – לשון היחיד של "ויבא" אומרת דרשני. הפירוש הרגיל – על פי הגמרא בסוטה (לד:) – הוא, ש"ויבא" מוסב על כלב, שהלך שם לבדו ונשתטח על קברי אבות, והתפלל שיהיה בו כוח לעמוד נגד עצת חבריו. ניתן להביא סייעתא לפירוש זה מהנאמר על כלב: "ולו אתן את הארץ אשר דרך בה" (דברים א, לו); ואכן חברון ניתנה לו כירושה, כמו שנאמר: "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת־חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה" (שופטים א, כ).
אולם בחזרתם אומרים השליחים: "וגם ילידי הענק ראינו שם" (פסוק כח). ולפי זה, לא רק כלב הלך לחברון, מושבם של הענקים. דווקא חבריו הם המספרים על "ילידי הענק", והם המתארים את הרושם החזק שעשה עליהם מראה הענקים (פסוק לג). יתירה מכך, בספר דברים (א, כח) נאמר שדווקא תיאור הענקים הוא שהמס את לבב העם עד שלא קמה עוד רוח בהם. מכל מקום, בפסוקים הקודמים אין כל ראיה לכך שכלב – או כל יחיד אחר – הוא הנושא של "ויבא". ועוד, טעמי המקרא המחברים את "ויבא" ל"ויעלו", רומזים שיש להם נושא אחד משותף.
לפיכך, לדעתנו, "ויעלו" וכן גם "ויבא" מתייחסים לכל השליחים יחד. "ויבא" בא בלשון יחיד, להורות שהם הלכו יחד והגיעו עד חברון – כאיש אחד בלב אחד. "הם עלו מן הדרום, וכולם כאחד הגיעו לחברון". אולם שם הם ראו את "ילידי הענק", ומראה הענקים – וגם, כפי שנראה בהמשך, הבניינים המשונים בגודלם העצום – עשו עליהם רושם עז; באותה שעה נהפך לבבם ודעותיהם החלו להשתנות.
אפשר ליישב פירוש זה עם דברי חז"ל בסוטה המובאים לעיל. השפעתו העזה של כלב על חבריו שמרה על אחדותם עד שהגיעו לחברון. שם פרצה המחלוקת, וזה מה שהביא את כלב להתפלל על קברי האבות שיהיה בו כוח לעמוד נגד עצת חבריו. ומאחר שנאמנותו של כלב – בניגוד לבגידת חבריו – הוכחה בחברון, ניתנה לו לאחר זמן חברון כירושה, וכלב הוא זה שגבר על הענקים, אשר עצם מראם המס את לבב אחיו (יהושע טו, יד).
מלבי"ם במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויבא עד חברון – שבחברון לא הלכו כלם ביחד רק בא כל אחד לבדו, והטעם שבכ"מ שהלכו לא מצאו לא ענקים ולא ערים בצורות ולכן הלכו כלם ביחד ולא חשו פן ירגישו בהם שהם מרגלים, כי בערי הפרזות לא יקפידו על אורחים הבאים לחשדם כמרגלים, שמרגלים לא ילכו לרגל רק את ערי המבצר לרגל שם את המבצרים וכלי הנשק ומספר אנשי החיל והגבורים, ולכן הלכו ביחד, אבל כאשר רצו לכנס לחברון ששם היו ענקים וערים בצורות כמ"ש (יהושע י"ד:י"ב) ועתה תנה לי את ההר הזה וכו' כי ענקים שם וערים גדולות ובצורות, פחדו שיחשדו אותם למרגלים וע"כ לא נכנסו לשם ביחד, ועז"א ויבא עד חברון – בלשון יחיד שבא כ"א בפ"ע, ובאר הטעם כי שם אחימן ששי ותלמי – וגם שחברון שבע שנים נבנתה וכו' – והיתה עיר בצורה ושם יש פחד שיתנם למרגלים. עכ"פ מבואר שמה שאמרו המרגלים שראו ענקים וערים בצורות לא היה כולו אמת כי רק בחברון נמצאו ענקים, וע"ז דייק ואמר ושם אחימן ששי ותלמי, אבל במק"א לא ראו ענקים, וגם מ"ש שראו ערים בצורות לא היה זאת רק בחברון, ולא תאמר כשם שחברון היתה עיר בצורה כך בצרו עריהם בכ"מ, עז"א וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים – ואז ישבו שם זרעו של שם והם כוננו שם עיר מבצר, וזה היה בימי קדם, אבל הכנעני שכבשו את הארץ מבני שם לא היה דרכם לשבת במבצרים:
נצי"ב במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויעלו בנגב – סיפור פרטי מה שהיה עם האנשים שהלכו בנגב. דבאמת לא הלכו כולם ביחד, אלא חילקו את הארץ לשנים שנים, על כן נשלמה הליכתם בארבעים יום. ומעתה מדבר הכתוב בשנים שעלו בנגב, והמה כלב ועוד אחד.
ויבא עד חברון – אחד מהם והוא כלב בא בתוך העיר והמבצר. והשני ירא ליכנס לעיר מפני אימת בני הענק, וגם במבצר קשה לנוס אם תהא השעה צריכה. אבל האחד בא בלי פחד וגם ראה את ילידי הענק ולא חת מפני כל.
וחברון שבע וגו' – ואם כן היה מבצר ישן נעלה, דידוע שדרך לבצר את המבצר מדי שנה בשנה, וא"כ היה מאוד חזק, ומ"מ לא חש לדבר.
הואיל משה במדבר י"ג:כ"ב:כ"ב
ויבא עד חברון – ע"ד כל פֹּעַל שֶׁפּוֹעֵל שלו בקרבו, כמו בפרשת ויצא וגללו את האבן (הגוללים), והשקו את הצאן (המשקים), והשיבו את האבן (המשיבים); אף כאן כדברי רז"ל (בבלי סוטה ל"ד:) אחד מהם בא לחברון והוא כלב (יהושע י"ד:ט'), אולי חלקו להם הארץ לעבור בה כדי שלא יחשדום כמרגלים; או גם כן הלכו כולם יחד, אבל לא כל ארץ כנען רִגְּלוּ, רק גבוליה מדרום וממזרח, מקדש ברנע עד רחוב לבוא חמת מצד מזרח…
להרחבה:
"חמש עשרה קלעים" – על אי התאמה דקדוקית במין ובמספר (ה'תשע"ח)