תגיות: דגש, דגש קל, הפטרת חזון, הפטרת יום הכיפורים, הפטרת נחמו, הרב פרופ' נפתלי וידר, חוק יהו"א ומבטליו, טעמי המקרא, מגע בין לשונות, מהר"ם מרוטנבורג, מנחת שי, פֶה, פרשת עקב, קידוש, קריאת התורה

מוקדש לרפואת אריה לֵיב בן אלה
וכל פצועי הפיגועים
בתוך שאר חולי ישראל

מגע בין לשונות יכול להשפיע בדרכים שונות על כל אחת מהלשונות.

נעסוק הפעם בהשפעה עקיפה של שפות לעז על העברית.

המילה Fi משמשת ביוונית, בלטינית ובשפות נוספות להביע בוז וזלזול, ולפרקים אף מלווה ביריקה. היא מוכרת כיום בצורותיה המודרניות: "פִיחְס/פִיכְס" או "פוּי", המבטאות גועל וסלידה.

היכרותם של דוברי לשון הקודש לפני מאות שנים את מילת הגנאי הלועזית "פי", גרמה להם להימנע משימוש במילה זו בסמוך לשמות קודש, מתוך רצון לשמור על כבוד ה'.

המילה העברית "פֶּה" בסמיכות הרי היא "פִּי", ובתנאים מסוימים אין בה דגש, ולכן יש לומר "פֿי".

כך למשל בפרשת עקב (דברים ח':ג'): וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־י"י֖ יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃

בהתאם לכלל הדקדוקי שאין דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת לאחר אותיות יהו"א, מַרפה כאן המסורה את מלת "פֿי". בניגוד לכך היו שהקפידו להדגיש כאן "פִּי", וכפי שמעיד ר' ידידיה שלמה נורצי בספרו "מנחת שי" (דברים ח':ג'):

מוצא פֿי ה' – כל בגד כפת דסמיך ליהוא רפי בר מן המבטלים, והרבה מהן שהן דגש להוגן קריה כזה, כי לא יתכן לומר פֿי ברפה קודם לשם כי לשון גנאי הוא בלשון צרפת, וחלילה לשם יתברך. ע"כ מצאתי: ושמעתי שבלשון צרפת פי ר"ל אין ואפס

לפי מסורת זו, כשם שניתן להיעזר מילה לועזית, כגון בלשון יווני, כדי לפרש בעזרתה מילה בלשון הקודש – כך יש מקום להתחשב בקיומה של מילת גנאי לועזית ולסטות מעט אל דרך צדדית של הלשון העברית ולומר פּי עם דגש, גם כשלפי דרך המלך של לשון המקרא צריך להיות פֿי ללא דגש.

ברם בקריאת התורה התקבלה דעתו של בעל מנחת שי היוצא נגד שיטה זו בזו הלשון:

ובכל הספרים הפ"א רפה כדינה, ואין לנו לחוש ללשון צרפת, שאין מבטלין דרכי לשון הקֹדש מפני שאר לשונות.

הוא מוסיף לציין פסוק אחד נוסף שבו מופיע "פֿי" רפה לפני השם: במיכה ד':ד' וְיָשְׁב֗וּ אִ֣ישׁ תַּ֧חַת גַּפְנ֛וֹ וְתַ֥חַת תְּאֵנָת֖וֹ וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד כִּי⁠־פִ֛י י"י֥ צְבָ-א֖וֹת דִּבֵּֽר׃

לעומת זאת, בצירוף "כִּי פִּי י"י דִּבֵּר" המופיע שלוש פעמים בדברי הנביאים, וללא השם "צְבָ-אוֹת", הפּ"ה דגושה: כִּ֛י פִּ֥י י"י֖ דִּבֵּֽר:

בהפטרת חזון (ישעיהו א':כ), בהפטרת נחמו (ישעיהו מ':ה'): וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד י"י֑ וְרָא֤וּ כׇל⁠־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י י"י֖ דִּבֵּֽר׃ ובהפטרת יו"כ (ישעיהו נ"ח:י"ד): אָ֗ז תִּתְעַנַּג֙ עַל⁠־י"י֔ וְהִרְכַּבְתִּ֖יךָ עַל⁠־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי) אָ֑רֶץ וְהַאֲכַלְתִּ֗יךָ נַחֲלַת֙ יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יךָ כִּ֛י פִּ֥י י"י֖ דִּבֵּֽר׃

פסוק זה נאמר בחלק מהקהילות גם בשעת הוצאת ספר התורה מן ההיכל, ויש אומרים אותו לפני קידוש של יום שבת, ומובא בשם מהר"ם מרוטנבורג: "שאין לומר פֿי ברפי אלא פִּי בדגש, דהיה נראה כמחרף בלשון לעז ואשכנז" [מובא אצל הרד"ר נפתלי וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, כרך שני, 480].

גם הסבורים שאין לבטל דרכי לשון הקֹדש מפני שאר לשונות, יודו שיש להיזהר זהירות יתירה לקרוא בדקדוק לפי דרכי לשון הקדש כשעלולה הסטייה להישמע כחירוף וגידוף כלפי שמיים, ולכן הזהיר מהר"ם לומר כִּ֛י פִּ֥י י"י֖ דִּבֵּֽר, ולא חלילה פֿי.

מתבקשת השאלה: מדוע באמת המסורה הדגישה לפעמים פִּ֥י ולפעמים השאירה "פֿי" בלי דיגוש?

הרב ד"ר נפתלי וידר שיער שרק בשלוש הפעמים הנ"ל הודגשה המילה פִּ֥י כי פסוקים אלה כלולים בהפטרות, וקריאה פומבית מחייבת זהירות יתר מחשש זלזול בכבוד ה'.

אבל יתכן ש"פֿי" במיכה נותר רפה, בגלל חלוקת הטעמים השונה הנובעת מהכינוי הנוסף: צְבָ-א֖וֹת.
לעומת שלוש הפעמים האחרות שההטעמה היא: כִּ֛י פִּ֥י י"י֖ דִּבֵּֽר׃