תגיות: הטעמה, ו' ההיפוך, טעמי המקרא

צורות פועל לנוכח בעבר מוטעמים מלעיל, בהברה שלפני האחרונה:
כגון בשאלת בלק לבלעם: לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי?
כאשר לפני פעלים דוגמת הָלַכְתָּ נוספת ו' ההיפוך, ההופכת את זמנם מעבר לעתיד, והם מתפקדים למעשה כמו ציווי, עוברת ההטעמה בדרך כלל לסיומת הגוף (־תָ). כלומר, הטעמתם (בהברה האחרונה) – מלרע: כמו במצוה: וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו [דברים כ"ח].
במקרים אלה תוטעם אות השורש הראשונה בהטעמה משנית, ולכן היא תסומן לפעמים בטעם נוסף ולפעמים בקו אנכי הנקרא מתג, מעמיד או געיא. בכל אופן ההטעמה העיקרית צריכה להיות מלרע: וְאָֽסַפְתָּ דְגָנֶךָ, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם.
יש לשים לב לפעלים דומים הסמוכים זה לזה בתפילת ערבית: "אַהֲבַת עוֹלָם, בֵּית יִשְׁרָאֵל עַמְּךָ, אָהָֽבְתָּ" – בעבר, ובפרשת שמע: "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵת ה'" עבר מהופך לעתיד: הטעמת משנה באות א'; אך ללא שום הטעמה של האות ה'.

נדידת הטעם לסוף הפועל מתרחשת לא רק בבניין קל, אלא בכל הבניינים:
בבניין קל ובהפעיל: וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ֮ אֶל־לְבָבֶ֒ךָ֒ [דברים ד' לט]
בנפעל: כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע׃[דברים כ"ג י)
בפיעל: וְדִבַּרְתָּ֖
ובהתפעל: וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם [דברים כ"ב]

ואולם לכלל זה כמה חריגים, ונציין כאן שלושה סוגי חריגים שבהם נשארת ההטעמה מלעיל גם כשהפועל מהופך לעתיד:
1. טעם מפסיק
2. נסוג אחור
3. שורשים מגזרות מסוימות

נפרט:
1. טעם מפסיק
אם בפעלים אלה המהופכים לעתיד יש טעם מפסיק, תישאר ההטעמה מלעיל, כמו בפעלים שבזמן עבר:
כמו בדברי ה' למשה: וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ [שמות י"ז]

צורת ההפסק גוררת גם שינוי בהטעמה (מלעיל במקום מלרע) וגם שינוי קל בניקוד, למי שמבחינים בין הגיית הפתח לקמץ:
"שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" מ' בפתח ומלעיל,
ובהיפוך לעתיד – מלרע:
וְשָׁמַעְתָּ֤ יִשְׂרָאֵל֙ וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥ר תִּרְבּ֖וּן מְאֹ֑ד דברים ו' (ג)
שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ (דברים י"ב כח)
וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל יְ (דברים ל' ח)
אבל בטעם מפסיק – מ' בקמץ ומלרע: וְהֻֽגַּד־לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב [דברים י"ז ד)

וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ שמות ל"ד
מלכים א ח' וְשָׁמַעְתָּ֖ וְסָלָֽחְתָּ׃ – הפתח משתנה לקמץ

וכך בפרשת עקב (דברים ח' י) וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְ'
שלושת הפעלים מהופכים לעתיד, אך רק וְשָׂבָ֑עְתָּ מלעיל, כדין צורת הפסק.
וכך שני פסוקים מאוחר יותר: (דברים ח' יב) פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃
וְיָשָֽׁבְתָּ בסוף פסוק ולכן מלעיל,
לעומת זאת כשהטעם אינו מפסיק כה גדול, הטעם מלרע:
וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם [דברים י"ב].

2. נסוג אחור
בבוא הפועל וְיָשַׁבְתָּ֖ לפני הברה מוטעמת, הטעם ייסוג לאחור, כגון בפרשת שופטים: וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ [דברים י"ז]

אך אין להסיג אחור את הטעם בניגוד למסורת, ולקרוא "וְדִבַּרְתָּ בָּ֑ם", אלא דברים ו' (ז) וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם.
אין להמציא נסיגת טעם לאחור ולקרוא "וְלָקַחְתָּ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵשׁ בּ֔וֹ", אלא: "פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ (דברים ז' כה)

3. שורשים מגזרות מסוימות
פעלים לנוכח מגזרות מיוחדות, כלומר [ע"ו, נל"י, נל"א]
הטעמתם נשארת מלעיל, ואינה משתנה גם כשמהופכים לעתיד.
וּבָ֗אתָ וּבָנִֽיתָ וְהָיִֽיתָ וְעָשִֽׂיתָ – תמיד מלעיל

כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃ [דברים כ']
וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃ [דברים ט"ז]
דברים ו' (יח) וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י י-הֹוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְ- וָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃