יש אומרים שלא זו בלבד שהדגש מורֶה שיש לבטא את העיצור בהדגשה, כלומר באופן חזק או מוכפל (כלומר, המילה המסַמנת מודגשת) – כך גם המשמעות (המסומנת) של המילה המודגשת היא בעלת עוצמה וחוזק.
בדומה לכך כתב המדקדק והמקובל, ר' עמנואל בן יקותיאל בנונטו, לוית חן פרק י"ז:
"לפי דעתי כל דגש לתפארת מורה על חוזק הפעולה כי דגש 'מקּדש יי' מורה על הפלגת קדושתו, ודגש 'הצּפינו' מורה שהצפינה אותו במצפוני מסתרים, ועתה לא יכלה עוד הצפינו כבתחילה"
ישעיהו ס יא: וּפִתְּח֨וּ שְׁעָרַ֧יִךְ תָּמִ֛יד יוֹמָ֥ם וָלַ֖יְלָה לֹ֣א יִסָּגֵ֑רוּ לְהָבִ֤יא אֵלַ֙יִךְ֙ חֵ֣יל גּוֹיִ֔ם וּמַלְכֵיהֶ֖ם נְהוּגִֽים׃
תַלִּינו: דגש חזק מלשון תלונה
שמות ט"ז:ז'
וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד י"י בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל י"י וְנַחְנוּ מָה כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלֵינוּ.
במדבר ט"ז:י"א
לָכֵן אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל י"י וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלָיו.
ייתכן שבנטיות של לשון תלונה, הוסיפו דגש מסוג זה, אלא "להורות על חוזק הפעולה": לבטא את הרגשות העזים שהיו בתלונות,
לכן הדגש לא חייב להיות באותה אות: וַיִּלֹּנוּ, וַיַּלִּינוּ, מַלִּינִם, תַלִּינוּ, תְּלוּנֹּת,
– להבדיל מתלייה ומלינה:
יהושע ד':ג'
וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה.
תהלים קל"ז:ב'
עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
ר' יוסף אבן כספי שמות כ"א:י"ט
ורפא ירפא – לא אבין דעת החכם אבן עזרא בזה, ומה שהמשיך לזה בספר יסוד מורא, כי הרפואה אם בפנימי הגוף אם בחיצוני הכל בידי שמים הנותן כח אל הטבע הסועד האדם, גם כי השם יתן חכמה לרופאים ואם יותר ישבח הרופאים בחיצוני הגוף להֵראותו לעין, אבל בכלל סוג הרפואה אחר, ואין ראיה שלשון רפואה בין הקל ובין הכבד, כי הנה כתוב רפה שבריה (תהלים ס':ד'), כל שכן שכבר קדם לנו, כי ההבדל שבין הקל ובין הכבד הוא בין התאר החלוש ובין החזק, כי הדבור החצוני וכל שכן בלשון העברי שהוא השלם שבלשונות, נוסד לחקות מה שנמצא חוץ לנפש ביותר מה שנוכל, ולכן נעשה הדגש בפעלים להורות על חוזק הפעולה חוץ לנפש, ובעבור זה הוציא בכאן בלשון הדגוש שטעמו שירפא בשלמות וחוזק להוצאת המכה.
מקור:
לוחות נטיית הפועל – האקדמיה ללשון העברית (hebrew-academy.org.il)
